הרשמה לפורום













כל הזכויות שמורות למחברים ©

זמ"ש - מקום לכתיבה יוצרת, פרוזה, שירה, רשימות אישיות, אמנות ויזואלית
זה מה ש...

הנך מזוהה כ-   אנונימי , להרשמה / התחברות לחץ כאן

תאריך: 16/11/2007 14:10:16
מאת:
 חומץ_ 
נושא: פרקים 1-8

1.חוטי דיג





ההכרה מהבהבת. מתי התחלתי לזכור את עצמי?

                                                                         נורמה ג´ין, 1962

אני מתעוררת בבית התאטרון שלנו בארגנטינה, ריח צמיגים שרופים חורך את ריאותיי. אני אומרת לאימא להפסיק לעשן בבוקר, שזה חונק אותי. היא צועקת מן המטבח שהיא לא מעשנת וממשיכה לאטום כוסות חד פעמיות בשקיות ניילון עם גומיות. אוכל לילדה שגרה תחת הגשר, מעבר לרחוב שלנו.

מעבר לרחוב שלנו יש גשר קטן מעל נחל קטן. המון עצים מקיפים אותו, את הגשר, והמון ילדים בלי בית גרים שם. אני יורדת עם אימא לגשר. אנחנו נותנות לילדה אוכל, ושואלים איפה אימא שלה. היא מלוכלכת מאוד, אבל מודה בנימוס. אני רוצה להישאר ולשחק אתה. אימא אומרת שקר ונותנת לילדה מעילים (אני מזהה את המעילים שלי אבל שותקת כי אני מבינה שהילדה צריכה אותם יותר ממני). כף ידי הקרה בתוך זו של אימי, ובגבי אני מרגישה איך עיניה השחורות של הילדה מלוות אותי. אני מסתובבת כדי להביט בה, ואני רואה איך קופיפים קטנים מתנפלים על האוכל ועל המעילים. אני מחפשת את הילדה, רואה כמה ראשים שעשויים להיות היא.

מילגרו, זה השם שלה. מילגרו זה נס בספרדית.

******

הבית שלנו, שלוש קומות וטרסה (כלומר גג פתוח) הוא הממלכה שלנו. אימא שלי שחקנית ובמאית ואבא שלי תפאורן ותאורן. המרתף – מחסן תלבושות ותפאורה. הקומה הראשונה אולם תאטרון לכמאה איש. הקומה השנייה סדנאות יצירה וחדר חזרות ובקומה השלישית חדרי המגורים. שלושה חדרי שינה, מטבח מרווח, אמבטיה עם רגלי אריה שגדולה כברכת שחייה, ואריחים מעשה אומנות – כל המיתולוגיה היוונית בזיגוג קדום. מאז אני מאוהבת בקרמיקה. אני זוכרת רחצות ארוכות עד ששפתיי היו מכחילות. אני זוכרת ימים משפריצים לכל עבר, החלקות על רצפת האמבטיה ושעות של ייבוש שיער כדי שלא אחלה, שלא עזרו כי מייד בתום רעש מייבש השער ריאותיי הקטנות היו מרעישות בעצמן. אחר כך, מבעד לאדים החמים שאמורים היו למגר את השיעול הטורדני ידעתי שאני שומעת את אבא שלי הולך, שוב. זה השיעול, חשבתי.

פעם קיבלתי אופניים עם גלגלי עזר. העלו לי את האופניים לטרסה, גג מרוצף לבני זכוכית שתדיר נכנס דרכם אור אל הבית מלמטה, אל בין המילים הקשות. בגלל המילים, בגללן הורדתי את גלגלי העזר ונסעתי בין הכבסים התלויים לייבוש ולא נפלתי אף לא פעם אחת. מיד עלו כל שחקני התאטרון לראות איך הילדה לא נופלת על אף שזה יומה הראשון לנסיעה על אופניים, ואני זוכרת – כולם עומדים ומוחאים כפיים והם צלליות מול השמש בין רוחות רפאים מהמיטה של ההורים שלי, תלויים כסדינים מבהיקים ומרקדים.

*****

לסבתא שלי היה בית קרקע, מה שקוראים לו כאן ´דו-משפחתי´. בחצר היה עץ פקאן עצום, וורדים ריחניים כמו שיש בגינות של זקנים בין המון עשבים וחתולים. זו הייתה ממלכת הטבע שלי ושל בן דודי. שעות רבות של משחקים עברו עלינו בחצר הזו. מתנדנדים מתחת לעץ הפקאן ואוספים שבלולים. לימים כשראיתי את מימדיה האמתיים של הגינה נפל בי פחד הזקנה.

הזיכרון הראשון שלי נעוץ בספה אדומה שבסלון הבית ההוא של סבתי. אני עומדת בה ובוכה כמו שרק ילדים יכולים, ואבא שלי יוצא, נכנס למכונית ועוזב. סבתא שלי מנגבת את פניה בממחטה רקומה מעשה ידיה. אני ממשיכה לצרוח, היא מנסה לתת דברים מתוקים ואני מסרבת להיכנע. אני צורחת יותר חזק. אני יודעת שאבא הלך, אני יודעת שזו לא הפעם הראשונה. אני יודעת שזה ילווה אותי תמיד, אז אני בוכה גם בשביל הפעמים הבאות. בעבור כל אותן הדרמות המיותרות שלא הצליחו לסחוט לי דמעות מאוחר יותר, כשהגברים שלי הלכו.

אחרי חצי שנה הוא חזר כי אימא נתנה לו. הוא התחנן ונשבע והילדה, מה יהיה עם הילדה. הילדה פערה עיניים ולמדה ששום דבר אינו מוחלט בין גבר לאשה, רק הצורך.

*****

בדירה של ארבעה חדרים, ברחוב חביב בראשון לציון, אני גוזרת ציפורניים לסבתי. חדרה מוקף תמונות מצהיבות ומקומטות של אנשים עם שמות מוזרים. אני טובלת את רגליה בקערה עם מי מלח, ושוב מייבשת את כפות רגליה וגוזרת את הציפורניים הקשות שלה. הריח הסמיך של רגלי זקנה אינו מרפה, אבל אני כבר התרגלתי. אני חופרת בפינות תחת ציפורן האגודל, מנקה היטב את השאריות המתות של הגוף החי. אני מביטה בפניה. קמטים ותלתלי שיבה הדורים. אשה חזקה. הייתה צועדת כעשרה קילומטרים כל בוקר, עם פרות, כדי לשבת בכיתה עם עוד שלושים ילדים בגילאים שונים, ולקבל הצלפות מהמורה המתוסכל מהעיירה הסמוכה לקרקוב. אביה לא ידע שהיא הולכת אל בית הספר. הוא חשב שהיא רועה את הפרות, וגדלה להיות מטומטמת כמו פרה בעצמה, כי רק כך יימצא שידוך לנערה המרדנית הזו. אבל היא קנתה את חינוכה הלכה למעשה. אחרי השיעור היא הייתה נותנת למורה כסף שהרוויחה ממעשה רקמת תחרה שהייתה עמלה עליה בלילה, בחושך. כמו עוורת. עם מחט אחת עדינה שהייתה יקרה מכל, כי רק בעיר אפשר להשיג מכשור עדין שכזה.

סבתא מחזיקה לי את היד, ושתינו הולכות לבית הקברות היהודי בקורדובה. אנחנו פוסעות בין הקברים עד שאנחנו מגיעים לקבר של נינו, בן דודה של אימי שנהרג מיריית אקדח. על הקבר יש תמונה של ילד מחייך ויפה. אני חושבת לעצמי איך יכלו לגרום לו לחייך אחרי שמת. מיד עולה בראשי תאוריה על חוטי דיג שקופים מחוברים באבזמים קטנים לעפעפיו ולפיו שנמתחו בבת אחת בעת הצילום וכך נראה כמחייך. שנים אחר כך שמתי תמונה של אבי על קברו, תמונה שבה הוא נראה כמו אלן דלון, שצולמה בבואנוס איירס כשהוא היה במחתרת הרבה לפני הולדתי. גם בה חיפשתי מקרוב את חוטי הדייג.

בהלוויה של אבא שלי, חטפתי את התקפת הקצרת החזקה ביותר בחיי. כשהייתי בת שנה וחצי הוא עזב, בגלל אשה אחרת. הוא השאיר אותי על הספה האדומה בבית סבתי. מעולם לא סלחתי לו  על זה. ראיתי אותו נכנס לסיטרואן, זו שהייתי יושבת בה מאחור על הספסל בלי כיסאות בטיחות או פחד, ונוסע. אבל על זה שהוא מת, כבר הצלחתי לסלוח לו. בעקר בגלל שהוא טבע בים.



2.נייר אפס


זה בלתי אפשרי להיות אך ורק עצמך, כל הזמן.

1984 ארצ´יבולד אלק ליץ´


קיבלתי גיטרה. אני בת תשע. אני מנסה להוציא את האקורדים של שירי מרסדס סוסה. בגללה עד היום אני בוכה כשאני שומעת את “תודה לחיים”. חלמתי פעם שהיא אימא שלי, והיא מתה בכלא, אחרי שתפסו אותה במחתרת. זה היה אחרי שכלאו את ההורים שלי למשך תשעה ימים בגלל בדיחה שמאלנית באחת מההצגות שלהם. שוטרים נכנסו באמצע ההצגה, אספו את כל מי שהיה בתאטרון, כלומר על הבמה ומאחורי הקלעים ויצאו. הקהל היה בטוח שזה חלק מההצגה, אז הם נשארו לשבת. אני זוכרת שאימא שלי צעקה שיש ילדה למעלה, שהיא תישאר לבד, אבל השוטרים לא הקשיבו לה והשוטרות המסיביות לקחו אותה יחד עם כל השחקניות. את אבא שלי החזיקו שוטרים כעוסים עם שאר הגברים שחיכו לסיום פינוי הנשים. הוא הביט למעלה וראה אותי יושבת על גרם המדרגות הקבוע שלי, זה שממנו ראיתי את כל הצגות המבוגרים שאסור היה לי לראות אם לא שמר עליי מישהו. כשהשוטרים לא ראו שהוא מביט אליי, הוא שם אצבע על שפתיו וסימן לי להיות בשקט. אני הנהנתי, ידעתי ששוטר זה דבר רע. וככה הם יצאו מהאולם, משאירים אותי עם כל הקהל, אבל לבד.

כשיצאו הגברים בדחיפות וקללות מצד השוטרים השתרר שקט באולם. אנשים לא הבינו מה קרה. הסתכלתי מלמעלה וחשבתי שאולי אני צריכה לעשות להם הצגה. אחד מפועלי הבמה שהיה כל אותה עת בחוץ בהפסקת סיגריה, נכנס לאולם ונדהם לגלות את כל האורות דולקים. הוא פסע בין שורות האנשים והבין מההסברים הקטועים את מה שקרה. כשראה אותי יושבת על המדרגות, נאחזת במעקה, הוא הלבין. כעבור כמה זמן, סבתא שלי נכנסה לאולם וצרחה את שמי. צעקה מקפיאה. ככה הייתי צועקת בשואה, אם היו לוקחים לי את הילדה, או אותי ממנה. רצתי אל זרועותיה, אבל לא בכיתי. היא בכתה. שם כבר הבנתי שמשהו טמון בי. משהו אובייקטיבי.

******

הילדה הזו, ארבע שנים אחרי, מטפסת על הירידה המבוטנת למקלט השכונתי. הר מבטון למשחקים אינסופיים. מעליו ענפי עץ גויבה. בסוכות, מדיף העץ ריח מגרה של פרות בשלים ומושך מיני חרקים בציורי הריקבון שלו על אספלט החנייה. בשאר ימות השנה הוא שלוחה של הר הבטון. מפרות העץ הזה אכלה הילדה בעודה קוראת ספר על ראש ההר.

*****

קראתי ספר שנקרא "חלומות קצפת", של סופר בריטי נשכח. אני לא יודעת לשפוט אם מדובר בספר טוב או לא. בזמנו הושפעתי מאוד מהגיבורה של הסיפור שאזרה אומץ לברוח מביתה באנגליה, אל הוליווד של שנות הארבעים כדי להצליח על מסך הכסף. היא הייתה בלונדינית ותמירה, בעלת עיניים בצבע ים ושפתיים חשקניות.

בספר הזה גם הייתה תעלומה אמתית. היו בו שני דפים לבנים חלקים ללא מילה עליהם. הדמויות בסיפור התנהגו כאילו קרה דבר מה חשוב מאין כמוהו בדיוק בשני העמודים הללו. ממספור העמודים אכן נפקדו שתי ספרות, אבל לדרמה שהתחוללה לא היה זכר. ניסיתי לדמיין מה ארע בפרק הזמן הזה, אבל שני עמודים אחרי המשפט - ואז אנג´לה נזכרה בכל אותם חלומות שחלמה עוד באנגליה. אם ישנה משמעות לכל הקשיים - הסיפור השתנה לחלוטין ולא יכולתי להעריך ולדמיין את מה שנעדר מהסיפור. נדמה כי לפתע נעלמה אנג´לה מהסיפור לחלוטין, ודמות משנית בשם בל לאמאנג´ תפסה את קידמת הבמה. האם בשל כך מצאתי את "חלומות קצפת" מונח בעדינות על גדר אבן ליד הפחים?

*****

בארגנטינה הכל עצר בשנות השבעים. השער, הבגדים, הכסף, הפחד מהמשטר הצבאי. אני מנסה לראות נופים, או רחובות עיר, אבל אני מצליחה לזכור רק את מה שראיתי בצילומים ישנים. אנשים חסרי פנים, שמות שאימא שלי חזרה עליהם עשרות פעמים בסיפורים מעגליים. אמיליה המדהימה שנעלמה בגלל פעילות מחתרתית, מיגל הספר המחונן שאהב אותי כאילו הייתי בתו, ריקרדו שנסע לספרד ומת מסרטן, ריקרדו אחר שעסק בתאטרון ונסע לסאן פרנסיסקו, רקל שאיבדה עין בגלל מאהב קנאי, מריה המורה המיתולוגית למשחק מהאוניברסיטה, דורה השחקנית שעבדה עם אימא בהצגות הילדים, אינס שוויתרה על ילדים בגלל שסבלה מאבא מתעלל, חויאר הגיטריסט שהייתי מאוהבת בו בגיל ארבע כמו שרק נשים יכולות... עוד ועוד שמות מתגלגלים, ארגנטינאים ורכים כמו חלומות ילדות רחוקים אבל נשנים. כאלו שמעבירים אותך מקומות ונופים על פני מרחקים עצומים כאילו היו מדרגות לקומה אחרת בבניין התודעה.

בתל אביב, עבר לגור איתי שותף גיטריסט. הוא היה משייף את ציפורניו בנייר זכוכית מספר אפס ואני למדתי משחק. הוא לימד אותי לגדל ציפורניים. הוא לימד אותי מה המשמעות האמתית של המוסיקה וגם לריב. בזכותו הרמתי גיטרה, זו שתמיד הייתה לי, והתחלתי לשיר כאילו אני רבה עם העולם, או יותר נכון כאילו הריב עם העולם הוא אומנות.

*****

אחרי תשעה ימים ההורים של הילדה חזרו. שתקנים יותר, כחושים. בכי נשמע מעבר לקיר. כדי להרגיש אהובה היא יורדת לאולם, לראות אם חוויאר הגיע. אם הייתה תיבת גיטרה נחה לה על כיסא, ידעה שעכשיו חוויאר ינגן. שירים עצובים שהתאימו למצב הכללי. הייתה הפוגה של יצירה בתאטרון, והילדה כבר התרגלה לשקט. עד שיום אחד אבא שלה פתאום צעק - בני זונות. בני זונות. בני זונות מזורגגים. ואז הוסיף - חוויאר! היא רק בת ארבע, מה אתה רוצה לדכא אותה לגמרי? תנגן שירים שמחים חתיכת מלנכוליסט מטומטם!



3.גניזה

לא נורא אם הפטמה של הדברים מציצה לפעמים, זה אומר שיש שד שלם לגלות.

1967 וורה ג´יין פאלמר

תשעה ימים, זמן היעדרותם של הוריי, שהיתי עם בני משפחתי; סבתי, דודתי, דודי ובן דודי שהיה גם החבר הכי טוב שלי. הם ניסו להתעלם מהשיחות הטלפוניות שביצעתי אחת לשעה בערך. הייתי מרימה את האפרכסת מחייגת מספר, סתם מספר ואומרת לכל מי שענה - תחזירו את ההורים שלי, שוטרים מניאקים. שוב הייתה מתנפנפת הממחטה הרקומה של סבתא, ופניה היו מצטעפות בכאב. כשלבסוף חזרו רק בגלל ששיחדו כל מי שניתן היה לשחד ונתנו את כל הכסף שהיה לנו כולל את התחתונים, כמו שאומרים בארגנטינה, השתררה השתיקה הגדולה.

סבתא אמרה לי שזה מזל גדול שהם חזרו, כי לרוב אנשים לא חוזרים כל-כך מהר מהכלא. בטח לא אנשים כמו אבא שלי. לא הבנתי מה זה אומר, אבל היא לא הוסיפה. את משמעות ´הנעלמים´ בארגנטינה, הבנתי שנים אחרי התקרית. כלומר, יכולתי לגדול בבית אחר. השוטרים יכלו לחטוף אותי אם הם היו מקשיבים לאימא שלי. המשטר היה עושה מההורים שלי עמודי בטון וממני מריה, או סוסניטה, או אווה. המשטר ואנשיו עשו דברים כאלה ואף אחד לא דיבר. לאף אחד לא היה הכוח להתנגד לזוועות האלו באמת או למנוע אותן.

אם כך, לא הייתי גדלה כיהודייה. אבל אני רק חצי יהודייה גם ככה. אבא שלי היה קתולי. אז נגיד שהחטיפה שלי הייתה יכולה להשתלב עם איזה נתון עובדתי. אבל לא לדעת לעולם מי ההורים שלי, לא לדעת שהאנשים שגידלו אותי הם לא הוריי ויתרה מזו – לא להבין שאלו שגידלו אותי באמת הם פושעים, נראה לי כמו להתעלל באמת עצמה. משהו חייב לקרות אם אתה כל-כך מזלזל בכוחה.

יש ילדים שחושבים שהם מאומצים. יש שלב התפתחותי כזה. אני מעולם לא חשבתי שאני מאומצת או אפילו חצי מאומצת. הדמיון לאבי היה כל-כך בולט, שעד היום אנשים פוגשים בי ושואלים אותי בעדינות מסוימת אם הכרתי איש בשם אנריקו. אולי בגלל זה אי אפשר היה לה לאמת.

*****

כמה ימים אחרי שנולדתי, (והייתי שמחת המשפחה נכדה ראשונה, נסיכה של ממש) הופיעה דודתי בבית שלנו עם חבילה מלוכלכת בידיה. החבילה צרחה ויללה כמו חתול עזוב. בתוך החבילה התפתל ילד בן חודש. רזה, מלוכלך, וללא ספק אינדיאני. היא עמדה נרגשת כאילו באמצעו של משהו שנראה כמו התקפה פסיכוטית, ומלמלה – תראי מה קניתי.

היא מלמלה ללא הפסק, אימא שלי מספרת. בעקר קשקשה על זה שבעלה ישתגע, ומה היא תספר בקהילה ולאימא, כלומר לסבתא שלי. אימא שלי עמדה מולה, אחרי ניתוח קיסרי עם תינוקת בת כמה ימים ואחות יותר משוגעת מעז ומי שמכיר עזים יודע, וחפרה בור באדמה במחשבותיה הכועסות. היא הביטה בחבילה, ומבלי לומר הרבה לאחותה, לקחה את היצור הקטן אל האמבטיה. היא רחצה אותו בעדינות במים ודמעות, וניקתה כל קפל ואצבע. היא שמה לו חיתול נקי ובגדים לבנים שהלמו את צבע עורו השוקולדי, ונתנה לו בקבוק של חלב. הוא גמר אותו ורצה עוד. אחרי כמה דקות וגרעפס הוא שתה עוד אחד ונרדם.

*****

צעקות. צעקות כל כך רמות שכל השכונה שומעת. הצעקות מתערבבות במוסיקה המזרחית של שימי אפללו. המוסיקה שרה – הפרח בגני, ואבא של הילדה נלחם בפרח הלבנטיני בצעקה שגדלה עם עצי דובדבנים – אין מה לספר, הוא צועק. אם צועקים שאין מה לספר, היא כבר הייתה בטוחה שדווקא יש מה. תעלומה. בספר שני דפים הלבינו, אולי מישהו נרצח. מעבר לקיר, היא יודעת משהו נולד.

*****

אנחנו עומדים רחוצים ומסורקים כמו לקראת פסח בשדה התעופה בן-גוריון. לא היינו בו מאז שעלינו ארצה. המון אדם נכנס ויוצא עם מזוודות. אנחנו עומדים, בלי סבתא, כמעט בהרכב מלא. העיניים הקטנות שלי ושל אחי הקטן מסתחררות מעודף נתונים. הנה זה נראה כמוהו. אבל הוא לא ניגש אלינו, ממשיך ומחבק אישה אדמונית שמחזיקה תיק כדי לא לרעוד. קצת כמו אימא שלנו. אימא מעשנת כמו קטר, כמו ארובה, כמו מישהי שצריכה הפסקה מהחיים. היא יוצאת לעשן בחוץ, אפילו שבזמנו, אני חושבת, אפשר היה לעשן בכל מקום.

אח שלי שואל אותי אם אני רואה אותו. אני אומרת שאין לי מושג איך הוא נראה. אבא שלי אומר שהוא נראה חמוד. אני מסתכלת עליו, על אבא שלי המוזר. איש מוצק. פנים של אליל וגוף של נפח. כמה כוח, כמה רוח לחימה, כמה עצבים. כל העולם נגדו, תמיד. כולם מנסים להגיד לו - אנריקו אף אחד לא רוצה להרע לך, והוא צוחק, מי שרוצה לעזור הוא זה שדופק אותך הכי הרבה.

איש נמוך מגיע עד אלינו, אימא שלי בדיוק נכנסת דרך הדלתות האוטומטיות. האיש הנמוך והבהיר עם המשקפיים המרובעות מוריד מזוודה ותיק ומתקרב, לא יודע מה לעשות. אבא שלי מביט בו. אני ואחי כמעט מתים מסקרנות. אח שלי שואל זה הוא, זה הוא? אני לא מורידה מבט מהאיש ולוחשת לאחי – טוב, בלש כבר לא תהיה, כי ברור שזה הוא.

*****

שמש חמסינית שכמוה יש רק כאן. כאן במדינה החפוזה הזו. ילד רץ ובועט ברגלה תוך ריצה, הוא מחזיק כדור ביד. היא בולעת קללה עסיסית בספרדית. הכניסה לספרייה קרירה ונעימה. אין בה ילדים בכלל, כולם בברכה. היא נגשת לספרנית ושואלת על "חלומות קצפת", הספרנית מחפשת. ומחפשת. ומחפשת. החכמה היא למצוא. היא מאוד מצטערת, אבל אולי בבית אריאלה בתל אביב. החכמה היא למצוא. כל דבר שנעלם. משקפיים שנסחפו אל לב ים, המפתחות לאוטו של אבא, המספריים הקטנות לציפורניים, היומן של אימא. כל דבר היא מוצאת. היא עוצרת, מתרכזת כאילו מריחה משהו שאין לו ריח ונהדפת אל מקום הימצאו. כמו קוסמת, ממלמלים השכנים, אתם יכולים לעשות המון כסף מהילדה הזו. עכשיו צריך למצוא את הספר בבית אריאלה, שנשמע כמו בית גדול במיוחד.

******

סבא שלי שהיה חזן, היה קובר מזוזות וכתבי קודש. הוא עשה את זה כי הוא אהב לעשות את זה. הוא גם אהב לקרוא עליהם קדיש ואהב את המילה ´גניזה´. היה לו קול מדהים, ולא פעם הוא היה עושה סיבוב הופעות לכבוד יום כיפור, בפריפריות של קורדובה, המחוז. כשהוא שר את קול נדריי בנוסח אשכנז או ספרד (תלוי בקהילה שהזמינה אותו), אנשים בכו. סבתא שלי אהבה להצטרף אליו. זה היה כבוד גדול. אבל אם היו אלו הספרדים היא הייתה מקמטת את האף ומלחששת מבלי שסבא ישמע, שהטורקים האלה לא מדברים יידיש, אז מה כבר אפשר לעשות איתם.

זה בדיוק מה שאח שלי אמר, מה זה שווה שקבלנו אח גדול אם הוא לא מדבר עברית. הוא בכלל יהודי? הוא הגיע אלינו כחבילת אדם מוכן תחת כנפי הבואינג-חסידה. בכל מקרה, אני דיברתי עם האח החדש שלנו בספרדית. היא התגלגלה טוב על הלשון המחורצת שלי. גם ככה נמאסו עליי הבלימות הפתאומיות בשירת הדברים הנאמרים בעברית. שפת יצירה נהדרת, אבל לא שפת חולין. שפה שמקדשים בה מתים, אחרי שקוברים בה דברים. כשסבא מת, כי ליבו הכזיב, שתי בנותיו ואשתו עמדו מעל הקבר, ולא היה קדיש.

*****

הוא עדין, האח החדש שלנו. בהיר בהיר ועדין. כמעט כמו אשה. אבא שלי כועס על זה. כועס על שהוא נאלץ לארח לו חברה. כועס שאשה עשתה אתו ילד בלי הסכמתו. כועס על עצמו שידע שיש לו ילד אבל לא סיפר ולא רצה אותו בכלל. אני מביטה באח החדש לי ומחבקת אותו. הוא אומר לי שיש לו חצי אחות נוספת, שקוראים לה אלפונסינה, ואני מצחקקת שתיזהר עם הים. הוא מחייך ואומר לי, את הרבה יותר יפה מהתמונות כי כשאני מדבר אתך, אני מרגיש שאת באמת רוצה להכיר אותי.

אני מסתכלת עליו וחושבת, רק אח אמתי היה אומר דבר כזה גם אם הוא חצי אח או חדש.




4.רב גדול


מלחמה, למרות שהיא פוטוגנית, אינה ערך ששווה למות בגללו.

1979 מאריון רוברט מריסון


במעשה תרמית גזזתי את שיערי. גנבתי הרצל (שטר כחול) מהארנק של אימא והלכתי למספרה בקצה השדרה. הספר הביט בי, שאל אותי אם אני בטוחה, אמרתי שכן אז הוא גזר שער חלק בלונדיני שהגיע עד הישבן. בדיוק כמו סבתי שגזזה את מחלפות ראשה הבהיר כדי להגיע לאמריקה. הון תועפות שילמו לה על השער שלה ועשו ממנו פאה. בכסף קנתה כרטיס נסיעה באוניה לאמריקה. רק על הספינה נודע לה כי מדובר בדרום. דרום אמריקה, גברת, ארגנטינה. מזל שאת שיער ראשה היא גזזה קודם, כי כל מה שרצתה לעשות היה לתלוש את כולו. או לתלוש את מעט השער שנותר לי כשחזרתי מהמספרה. היא הביטה בסרטי הסאטן שעלו ארצה אתה, עדות אילמת לחנות הסדקית הקטנה שלה, ולשערי המפואר.

במזל, היו לא מעט יהודים על האוניה. ביידיש מתובלת ועניינית כבר על סיפון האוניה היא מצאה עבודה בעיר קורדובה. הנסיעה לעיר הצפונית לבואנוס איירס הייתה מטלטלת, אבל בה היא פגשה את מי שעתיד היה להיות בעלה. הגורל, זה דבר ידוע, משחק קנסטה לא רע; בעוד שמשפחותיהם הענפות של שני בני הזוג לעתיד נמחו במלחמת העולם השנייה, באותם רגעים ממש אל מול נופיה עוצרי הנשימה של ארץ הכסף, נוצר גרעין המשפחה המצומצמת של אמי.

*****

שעות רבות סיפר לי דמיאן, אחי הגדול, על הארגנטינה שלו. על נופיה הקסומים, על הערים היפות והאנשים עם השפמים שגרו בה. ניסיתי לזכור את ארגנטינה דרכו. אבל היא חומקת כמו כספית. הוא גדל בבואנוס איירס, אצל סבתו ואחר כך בפנימייה צבאית. ילדותו הייתה קשה וכמעט בלתי נתפסת עבורי. אני שואלת אותו לפעמים איך קרה שהוא גדל להיות איש כה נעים הליכות למרות ששיטת החינוך אותה ספג הייתה אלימות פיזית והתעללות נפשית. הוא מחייך, אני שומעת את החיוך דרך הטלפון, ומחליף נושא.

כשהוא סיפר לי על אמו, באותם ימים ראשונים שבהם נפגשנו ולא יכולנו ללכת לישון, לא חשבתי שיש באמת סיפורים כאלה. היום אני יודעת שגם אני חלק מהסיפור הזה. היא הייתה שוטרת, אחת מאלה ששנאתי מבלי להכיר. היא הכירה את אבא שלי בזמן שהוא היה פעיל במחתרת. בראשי הלחמתי טבעות של עובדות לשרשרת אירועים אומללה, משהו שנשמע כמו שיר דרום אמריקאי. חשבתי שאולי אבא רצה להוציא סודות מהאישה הזו, או שאולי היא ניסתה באמת ובתמים לעזור לו ולמחתרת, בבחינת מרגלת. האמת היא שאמו הייתה לסבית ואלכוהוליסטית ששכבה עם אבא שלי בטעות ומתה משחמת הכבד ממש לפני שדמיאן הגיע לישראל. אבא שלי מצידו, כינה את כל האירוע הזוי. עשיתי הרבה דברים כאלה, הוא אמר, אבל לא פרט. דמיאן גדל בבית של שיכורה. שיכורים הם חורבן אמתי לילד. אלפונסינה למשל, אחותו הגדולה שגם היא נולדה בטעות מגבר אקראי, נלחמת עד היום בסמים קשים. אבל דמיאן, בגלל שסבתא שלו התעקשה ובשל היותו רחום, הצליח להפוך מילד נטוש לאדם חי. הניכור לא הצליח להפוך אותו לאדיש. שלושה חודשים אחרי בואו אבא שלי נכנס אל הים בלילה, ולא יצא ממנו חי.

חבל, כי ככה אבא היה לומד לאהוב אותו, ולדמיאן היה נשאר לפחות אבא.

******

בבית אריאלה בתל אביב, אחרי נסיעה של שעתיים על אוטובוס טייגר והרבה לפני נתיבי איילון, הספרנית אמרה שמופיע לה ספר כזה, אבל אין עותק בנמצא. זה עניין טכני בלבד עד שהתעלומה תיפתר חשבה הילדה. כלומר הספרנית יכולה להזמין אותו מהוצאת הספרים, ואם יש אצלם עותק הם ישלחו אותו. כל הפרוצדורה הזו תיקח כחודש לכל היותר, והספרנית תודיע ברגע שהספר יגיע. ואם אין עותק, אמרה הילדה, אז מה? טוב, ישרה הספרנית את צווארון חולצתה תחת לסוודר החום, במקרה כזה צריך לפנות להוצאה המקורית. היא ביקשה לראות את הספר. אז הילדה נתנה לה את הספר, מתפללת שלא תבחין בשני העמודים החסרים. למה היא לובשת סוודר בקיץ? הספרנית הביטה בדפים הראשונים של הספר כדי לראות את שם הספר באנגלית, את שם המתרגם ההוצאה המקורית והמקומית. משרשמה את כל הנתונים, החזירה לילדה את הספר מבלי להרים את עיניה, תוך המשך רישום השנים הרלוונטיות בכתב יד צפוף ומסודר. לפני שפנתה לדרכה, אכלה הילדה סנדוויץ´´ ברחבה שמול המוזיאון והרגישה גדולה במיוחד.

******

שנה אחרי שאבא מת, ודמיאן כבר עבר לקיבוץ, הגיע בן דודי. הוא נחת בשדה התעופה, חיכיתי לו לבד עם כסף למונית וחיבוק אחד שביר. כל הדרך שתקנו. נהג המונית אמר, סליחה אבל הוא בא ללוויה? לא, אמרתי, הוא בא לטיול שורשים. הא, אז למה העצב הגדול? חייכתי, וגם מיכאל בן דודי שהבין עברית מהתקופה שגר בישראל עם הוריו, חייך. וכדי להחליק את חספוסה של המציאות הוסיף נהג המונית -במקום בו שרוי עצב גדול, יש גם שמחה גדולה ואת זה לא אני אמרתי, אלא איזה רב גדול בתורה. מיכאל הביט בו ונדלק. ראיתי איך פתאום הניצוץ בעיניו מתיז אינדיאניות וגופו נדרך. הוא גלש על המושב האחורי והתקדם לעבר הנהג כדי לשוחח אתו. הוא התחיל במסע ברגע זה בדיוק. מסע אל עבר היהדות. כי מיכאל רואה עצמו כתינוק שנשבה על ידי הגנטיקה. בתוך ליבו פועם היהודי הנצחי. והוא יודע על מה הוא מדבר כי כיום מיכאל הוא רב גדול בתורה בעצמו.

אבל אז, חמישה ימים לפני השיחה הערה עם נהג המונית, גילה מיכאל את דבר היותו בנם הלא ביולוגי של רחל ואלברטו. כלומר, הוא הוציא בלחימה עיקשת את נתוני האימוץ המוזר מפי אמו. זה היה דומה לאילוף לאמה ומי שמכיר לאמות יודע שזה אף פעם לא מצליח ממש. אז הוא נסע לישראל, לדודתו האהובה והיחידה - אימי, בתקווה שהיא תשלים את החסר. כשראיתי אותו לאחר הרבה שנים שראינו זה את זו רק בתמונות, הוא היה אבוד. עורו הכהה דהה, עיניו חלשו והוא הרכיב משקפיים. שערו המבריק והשחור היה קצר וגופו המתוח רפס. הוא היה איש צעיר זקן שגילה בכאב איך כולם שיקרו לו כל חייו. מיכאל שאני זכרתי היה שד. ילד פרוע שהסית אותי לדבר עברה כבר בגיל שנה. הוא כל כך רצה שוקולד, אבל פחד לטפס. לעומתו אני, שלא אהבתי שוקולד מעולם אך הילכתי לי בביטחון כבר מגיל תשעה חודשים, נמלאתי רוח קרב למשמע האתגר. וככה מצאו אותנו; אותי על ארונית הויטרינה ואותו על הריצפה מרוח בשוקולד. בוני וקלייד.

גם כשהוא גר בישראל לתקופה קצרה של שנה, היינו צמד מסוכן. בביקורים שלו בעיירה שהוריי שוכנו בה על-ידי עמידר, היינו ממציאים משחקים ומכריחים את כל ילדי השכונה לשחק בהם. היינו מולכים ביד רמה על כל הבנים שרצו ממני נשיקה, וכדי לקבל כזו הם היו צריכים להביא למיכאל דברים טובים. וגם הבנות שראו בו פרא אציל, היו מפנקות אותו בעוגות וממתקים שהיו מתנקזים לאנרגיה טהורה בריצות אמוק בפרדס. אנחנו רצים וצורחים קללות בספרדית והערבים מהשטחים שהתחבאו בפרדס, נבהלים ויוצאים עם ידיים מורמות וצורחים בלי מכות, בלי מכות. זה היה מצחיק אותנו אבל לא כמו הפרצוף שלהם כשראו אותנו. שני שדים. שני ילדים מוטרפים על טריפ סוכר. אבל הכי כיף היה להתחמק מהקלמנטינות והקללות שהערבים היו זורקים עלינו ברגע שהבינו במה מדובר.

*****

הילדה צוללת בטריפ קשה במיוחד. אחד שלא נגמר. כבר יום וחצי היא מנסה להבין אם היא בפנים או בחוץ. זאת אומרת האם היא הוזה או שכבר חזרה למציאות. השעון לא מסגיר סודות, קשה לה לדעת אם זה עשר בבוקר של הבוקר שלאחר המסיבה או עשר בבוקר שלאחר הבוקר שלאחר המסיבה. יורדת לים וחוזרת כעבור שעה ובטוחה שעברו יומיים. מדברת שוב עם כמה טיפוסים שנמצאים בבית, שברגע צלול קטן היא מבינה שאינם קיימים. פתאום טלפון. הרב של האח הגדול, דמיאן, רוצה שהיא תבוא לקיבוץ, יש טקס שכולל בני משפחה והילדה רשומה כאחותו. אפשר לדבר איתו, היא שואלת, אולי יותר מאוחר הוא אומר. אתמול הוא עבר ברית מילה והוא עדיין ישן, בגלל התרופות. הא, היא חושבת, עוד מסטול.


5.פאסו דובלה, צעד כפול

 

חוץ מריקודים, לא זוכרים כלום מהחיים, במיוחד אם את נערת האמצע.

  מרגריטה כרמן דולורס קנסינו, 1987

 

אני מזנקת לקידמת הבמה בביטחון של שחקנית מקצועית. המורה לבלט אנדראה, שחשבה לבכות לפני רגע עומדת ומחייכת מאוזן לאוזן. אמא שלי בשורה הראשונה מצלמת. אני לא זוכרת את אבא. אני כן זוכרת את הבנות הגדולות, אלו שהיו כבר בנות תשע, עומדות מאחורי הקלעים ומתביישות לעלות לבמה. המוסיקה מנגנת, הקהל ממתין ואנדראה מתחננת בפניהן - בבקשה בנות עלו לבמה, אבל אחת לא רצתה ושאר הבנות שראו בה מנהיגה החלו ליבב בקצב פעימות פחד הבמה שהיא ניגנה. אז זינקתי לאמצע הבמה כמו האמא השחקנית שלי. רקדתי גירסא פרטית לפולקה פולנית עם טוטו ונעלי בלט זעירות. בכלל, הייתי זעירה להדהים. אמא שלי חשבה שאני ננסית, אז לקחו אותי למומחה גדילה שאמר לה בצורה ישירה מאוד – גברת, את ובעלך בגובה של אפונה, אז איך את רוצה שהילדה תהיה יותר גבוהה מהדשא? כשהתחלתי ללכת, בגיל תשעה חודשים, אמא שלי נעלה לי נעליים שהיא הורידה מבובה. אחר-כך היא חיפשה במיוחד בובות גדולות עם נעליים עד שבגיל שנתיים הגעתי למידות הראשונות של נעלי פעוטות.

מחיאות כפיים סוערות בסוף המופע. הקהל צועק – איפה הרוסיה הקטנה – כי לכל היהודים בקורדובה קראו ה´רוסים´- איפה הרוסיה הקטנה- ואני שיכורה מתשומת לב, עולה לבמה ומנענעת את הגוף ואת הרגליים. הקהל באקסטזה. מנוע מתעורר בי. מנוע שניזון מאהבה של המון אנשים שאני לא מכירה אבל קשורים אליי בנימי קסם. אנשים זרים לחלוטין, ובכל זאת כל-כך חשובים. מנוע רב עוצמה ורודני. הוא שולט בי כל אימת שאני שוכחת. (שוכחת מה?)

אני חושבת שאחרי ההופעה הזו התחלתי לרצות להיות שחקנית.

                                                            *****

הטלפון המיוחל מסרב להגיע. הספרנית אמרה חודש לכל היותר, וכבר מזמן שעבר חודש. למעשה כבר חודש ושבוע שלם. בשיחת טלפון ספרנית אחרת מסבירה שהיא לא מטפלת בעניין, אז כדאי אולי להתקשר לספרנית יעל, זו שאיתה דיברה הילדה. זה מאכזב מאוד. האכזבות האלה נוטות להיות כבדות ממה שהן אמורות להיות. באופן מפתיע, עניין פעוט שכזה מעסיק את הילדה לא מעט. בינתיים היא החליטה לכתוב את מה שעלול או עשוי היה לקרות בספר. הנה הדברים הידועים לאחר שני הדפים הנעלמים: בל לאמאנג´ מצליחה לקבל תפקיד גדול בסרט של פרמאונט. אהוב ליבה של אנג´לה, קליי ווינוורט´, מצליח להשתחל לאותו סרט שמוגדר כסרט טכניקולור, ואז לפגוש את בל ולהתאהב בה. אנג´לה נעלמה. אחרי שני הדפים הלבנים, המשפט שפותח את עמוד 156, "הנשיקה הייתה אמיתית. יותר מדי אמיתית בין בל לקליי". ואז פרק חדש בעמוד הנגדי.

                                                            *****

אבל לא תמיד רציתי להיות שחקנית. כשהייתי ממש קטנה רציתי להיות כל דבר ובלבד שלא אהיה שחקנית. אולי כי אמא שלי לא עודדה אותי לזה. אולי כי משחק נראה לי כמו דבר שאין בו שום דבר כייפי. הרי סך הכל ראיתי את כל העבודה הנעשית מאחורי הקלעים, ראיתי את כל החוטים שמפעילים את המריונטות. לא היה בזה הרבה קסם. אם כי אחד החברים הטובים שלי היה הכלב ריטו, שהפעיל אותו אחד מיוצרי הבובות להצגות הילדים בתאטרון.

ידעתי שריטו הוא בעצם ליסנדרו. ידעתי שמאחורי הפרגוד השחור עומד ליסנדרו, מדבר איתי ומפעיל את הכלב. ובכל זאת סיפרתי לו איך דקרתי את הילדים בגן, למרות שלהורים שלי לא העזתי. הגננת כל כך כעסה עליי. נתנו לנו לוחות קלקר עם ציור של חתול וסיכות. אמרו לנו לדקור עם הסיכה את קווי המיתאר של החתול. כשסיימתי, ירכיה של הילדה לידי נראו מפתים לא פחות מהקלקר, אז דקרתי. וגם את השכן מהצד השני דקרתי. דקירה קטנה ולא עמוקה. רק שיטחית. אפילו את עצמי דקרתי. אבל הגננת לא אהבה את האמפיריות שלי אז מנעו ממני עבודות יצירה למשך שבוע שלם והייתי צריכה להקשיב לכל השיחה עם ההורים שלי, שהייתה משעממת נורא, חוץ מבסופה, שבה אבא שלי שאל - ואיך היא ביצעה את היצירה עם החתול? היה שקט, הגננת כיחכחה ואמרה - בצורה מדוייקת.

                                                            *****    

הטוקן הסקוטי. זהו שם ההצגה המצליחה ביותר של תאטרון השדרה. ככה קראו לתאטרון שלנו –תאטרון השדרה. הטוקן היה בובה מספוג, אמינה בצורה יוצאת מן הכלל שבסוף המחזה כל הילדים בקהל נשלחים לחפש אחריה. ההצגה הזו רצה כמעט שלוש מאות פעם. במימדים של תאטרון השדרה מדובר היה בהצלחה גדולה, גם כלכלית. ילדים היו משתגעים מההצגה הזו. מהשחקנים, מהבובות, מהעובדה שהשחקנים יורדים אל הקהל ומפעילים אותו. כל הצגה כזו היתה עבורי עוד יום של רעש בבית, בעוד שעבורם הייתי הילדה הממוזלת בעולם.

רק פעמיים הפרעתי למהלך תקין של הצגות בתאטרון. פעם אחת בטוקן הסקוטי כשרציתי אני למצוא אותו בסוף ההצגה ולא עלה בידי, אז פרצתי בבכי היסטרי עד שאבא שלי נאלץ לקחת אותי לקומת המגורים. הפעם השנייה ארעה במהלך הצגה למבוגרים, מעין קברט סאטירי שבו אימי שיחקה זונה שיורדת במדרגות הכניסה לאולם, שיכורה כלוט. אני זוכרת שישבתי על המדרגות, קומה מעל להתרחשות וידעתי שאני רואה דבר שאסור לי לראות. דבר שצריך להעצר. בתיאום מופלא עם המציאות, צווחתי על אמא שלי בדיוק כשהסרסור השיכור שלה הכה אותה, אחרי שהיא התחננה לעוד כסף בגלל הילדים. חויאר עם הגיטרה עלה אליי וניחם אותי.

במהלך אחת ההופעות של המחזה הזה, נלקחו כולם לכלא.

                                                            *****

את בובת הטוקן בנה ליסנדרו. הוא היה אהבתה השנייה של הילדה, כי הראשונה היתה חויאר. היא חושבת עליהם כמו שאשה חושבת על גברים, למרות שהיא ילדה. מסתכלת על ידיהם האיתנות והוורידים שיוצאים מתחת לעור. כמו לאבא. בכלל, גברים נראו לה יצורים פראיים ויפים. עמוקים ומלאי שתיקות. משהו עצוב בידיהם הגדולות שלא יכולות למצוא דבר קטן כמו סיכה ולהרימו.

במכולת ארגנטינאית יש חמון (נקניק חזיר), דולסה דה בטטה (ריבת בטטה מוצקה), דולסה דה לצ´ה, אלפחורס, ג´רבה למטה (תה העשבים של הגאוצ´וס ושל כל ארגנטינאי שמכבד את עצמו). במכולת יש גם אשה יפה שנותנת לאבא של הילדה המון חיוכים ונגיעות קטנות בידיים. תמיד אותה מכולת, אפילו רחוקה מהבית, מושכת את האבא של הילדה.

                                                            **)***

יום אחד, כמו שכל הזכרונות המרושתים ביער העד של עברי מתחילים, אנחנו נכנסים למכולת. אני על כתפיו של אבי, ובמקום האשה עומד שם איש גבוה ומוצק, עם שפם ושם מוזר. האשה יוצאת מאחורי הפרגוד שמסתיר את אחורי המכולת. היא פונה אל האיש ואומרת לו שירגע. אבל האיש מאדים ואומר לאבא שיש לו חוצפה. אבא מחייך ואומר שהוא מסכים איתו. בלי מילה נוספת האיש מעלה את קרש העץ המתפקד כדלפק המכולת ויוצא מהדלת. אבא קורץ לאשה שיוצאת גם היא מאחורי הדלפק, מוריד אותי מעל כתפיו נותן את ידי בידה ויוצא מהדלת.

אני מביטה בכל הארועים בצורה מפוכחת, משום מה, וחושבת לעצמי שאבא שלי מאוד חזק אז אין מה לדאוג. האשה נותנת לי סוכריה על מקל, לוקחת אחת לעצמה ושתינו נעמדות מעבר לדלת הזכוכית. שתי ילדות בחצאיות מביטות בשני גברים שמפשילים שרוולים ברחוב. אחרי כמה דקות של ריקוד לאבא שלי רוסקה הלסת, אבל הוא  מצידו הפיל את הגבר המשופם בשלוש מכות אימתניות לחזה. בפה שותת דם אבא נכנס למכולת, מרים אותי, ויוצא. בדרך לסיטרואן, הוא יורק כמה חתיכות שפה, נדמה לי, ואומר לי לא לאכול סוכריות על מקל כי זה גרוע לשיניים, בדיוק כשאני רואה את האשה מהמכולת יוצאת עם סמרטוט לח ומבט עצוב של רקדנית טנגו. אמא שלי אומרת שיש לי חצי אחות מהאשה הזו. אבל אין לי איך לברר אם זה נכון.

 

6.חוכמת כפיים


שקר הוא אומנות, והוא עשוי לא להתגלות עד שהגוף בוגד בך.

1987 רוי הרולד שרר


הדבר הזה, המשרה תחושה שמיימית של ביטול האני אל מול יצירת אומנות גאונית (וחיבור לאונוס מונדי), הוא הקלות בה קיימת היצירה. כאילו נוצרה כי הייתה חייבת להיות מומצאת. כאילו נמצאת כאן בשל היותה הווה, חופנת מחשבה לרגע בקלילות. רק יצירות כאלה נותנות לי השראה; העתקת רעיון ממישור פילוסופי לחלוטין אל מישור הממשות מבטל את התחושה כי מישהו עבד קשה כדי ליצור חוויה בלב זרים. זו תחושה שנוסכת שיגעון גדלות באומן אחר – הנה, גם אני מסוגל לזאת.

האומנות הקשה ביותר היא אומנות הגוף. האומנות הגבוהה ביותר היא השקר. גם אם היצירה הסופית נראית כקיימת בחסד, הרי שהאומן שיצר אותה, עבד עליה לא מעט. על בלימה זו בין האמת לאסתטיקה בעין המתבונן תלוי השקר הגדול מכולם: האומנות אינה מייצרת אושר לאומן, היא דוחקת אותו להתעסקות אלכימית בנבכי זכרונותיו הכואבים אך מייצרת השראה ורגע של אושר עבור הקהל. היצירות שלי כולן הן הקאות.

לא ידעתי שאני אומנית. פשוט גדלתי ככזו. הייתה בי הבנה פשוטה כי כל תחום בו הידיים יכולות ליצור משהו הוא תירגול. חוכמת כפיים. אם הידיים יודעות הן מפעילות את הראש, את המוח ואת הדמיון. העשייה עצמה היא מנוע הדמיון. ככל שאדם מדמיין יותר, הבנתו הטכנית של העולם משתפרת, כי כל העולם מצוי שם - בדמיונו. ככל שאדם מדמיין את עצמו עושה, כך גובר היצר ליצירה. תנועה שנשנית היא מנטרה לגוף, והגוף לא שוכח; הברגת בורג אל תוך דיבל. שטיפת כוס זכוכית דקה של תה. טיאטוא עדין מבלי להעלות ענן אבק. משיכת מכחול. פירואט. ליטוף קטן ברגע קשה. אצבע עדינה על עורף. ידיים מסרקות שיער ואוספות אותו לתסרוקת רקדנית. מגע ראשון על פנים ירך. ליטוף באוזן. ליקוק של שפתיים זרות, כלומר לא שלי.

*****

רופא רוכן מעליי. אני משתוללת ומקללת קללות שמעט מאוד ילדות בנות ארבע מכירות. רפרטואר מכובד השואב מקורותיו מהצגות של מבוגרים וחידודי רחוב. לא פעם שמעתי את אבא שלי מקלל גברים בפאב שנסחבתי אליו הרבה אחרי שעת השינה שלי. (מעולם לא קילל אשה, נשים תמיד נתפסו כאלילות). אחות מחזיקה לי את הרגליים, אחות נוספת את הראש ושני הורי בפנים מבוהלות - את ידיי. הרופא ניגש עם מזרק גדול, אני צועקת כמו מישהו שכל ישותו כפותה. אני צועקת שאף אחד לא יעשה לי משהו שאני לא מסכימה אליו, ופניו של אבא נכמרים. אני לימדתי אותה את זה, הוא מחייך לרופא, והרופא חסר הומור ועייף מתחיל לתפור לי את הסנטר.

שעה קלה לפני שפתחתי את הסנטר, אבא עומד מתחתיי ואומר, קדימה את יכולה, עוד שלב. אני בידיים קטנות ומזיעות עוברת שלב אחר שלב בעוד גופי תלוי מסולם מאוזן, שמרגיש קילומטר מעל האדמה. אני מביטה באדמה בין רגליי המתנפנפות ורואה חצץ. אני מביטה שוב למעלה והצידה, אבא מעודד אותי אבל לא מגיע בזמן כשאני משחררת את הידיים. אני מרגישה את החופש. אני רוצה לשחרר. לא רוצה לסיים את השלבים. לא יכולה. זה קשה. ואז דם. כל –כך הרבה דם. אבא סוגר את הסנטר שלי עם מטפחת בד שהייתה בכיסו, ועוצר בכביש סתם מכונית, כי שלנו בבית. נסענו ישירות לבית החולים. הנהג של המכונית נבהל מהבכי שלי, מהדם וממבטו הקפוא, הכמעט על-אנושי של אבא.

*****

חלונות עצומים. כל- כך גדולים שהאור העובר דרכם נראה בהיר מהרגיל, צובע הכל בלובן גן עדן. האור הזה גורם לכולם להיות בשקט. להלך על עננים. לחלוק שקט בחיוך. אביה של הילדה שוכב במיטה גדולה ולבנה שמתאימה לחלונות. הילדה מתקרבת בשקט, וידה משתחררת מאחיזתה של אמה. הוא שוכב עצום עיניים וחורק. חורק כמו שדלת קטנה עשויה לחרוק. המון תחבושות על ראשו. נקודות קטנות של דם ספוגות אל תוכן ממש מעל המצח. היא שואלת את אמה אם הוא מת. אמה מחייכת ואומרת שעוד לא, הוא רק התנגש בעץ, והפעם זה היה תורו של העץ.

*****

אבא של אבא שלי, סבא שמעולם לא הכרתי, היה נהג משאית. אביו, סבא רבא שלי, היה מאיטליה, ג´נובה. המוצא של חצי המשפחה האיטלקית שלי נעוץ בהולנד, שהגיעה לצפון איטליה במאה ה-17. אולי להולנד ניסה אבא שלי להגיע באהבתו ליהדות לאחר שבגיל צעיר יחסית הוא גילה את שפינוזה. בכל מקרה, המשפחה נמנתה על הזרם הקתולי של הנצרות, המחמיר והאדוק. אבל אבא שלי היה עשב בר.

הוא ברח מהבית יחד עם אחיו הגדול, לאחר שאביהם נהרג בתאונת דרכים. אימם, כלומר סבתא שלי, נישאה בשנית לגבר שהיכה את שלושת בניה מבעלה הקודם. הבן הבכור עזב את הבית לחוות גידול בקר בפאמפס, שם הוא חי עד היום. שני הבנים הנותרים הצפינו מקומודורו ריבדביה שבפטגוניה, אל בואנוס איירס שבמרכז היבשת. מהקור, ההרים ועצי הדובדבן אל העיר המישוונית המחופשת תדיר לאירופאית, משגשגת תרבות ושפע.

השנים ההן, אבי אמר, היו מלאות ספרים, סופרים וסיפורים. מכל בית קפה ניבט אמן מיוסר שעישן ג´יטן וחלם על פריס. מכל כיתה באוניברסיטה יצא לוחם שהדפיס בגנבה פאמפלטים של מחאה במשרד האוניברסיטה. מכל שכונה קשה יצא סרסור, ובכל בית מרזח נפגשו כולם כאחד האדם. הוא הכיר רבים מאלו שניחנו בפרסום, אבל נמנע מלציין שמות במפורש. דומה כי נמנע מלספר לי כל דבר שהיה מקרב אותי למשפחה שזנח, או בכלל לעברו הכבוש בחיוך אלן דלון עקום.

הוא לא סיפר לי איך למד בבית הספר לרפואה עם צ´ה, אבל לא סיים את הלימודים. הוא לא סיפר לי מעולם איך גלה לצ´ילה כי היה פרס על ראשו כחבר מחתרת לאחר שהרג שוטר. הוא לא סיפר לי איך ירה בו אותו שוטר לפני שהרגו, או איך השוטר ירה בחברו הטוב היהודי, גבריאל. הוא לא סיפר איך זה לקחת חייו של אדם, פעולה שהיגלתה אותו מארצו האהובה, ומעצמו. כמה זה סייט אותו כאן בישראל, כשנאלץ להחזיק רובה. הוא לא סיפר לי על כל אותם מאורעות שאולי היו הופכים אותו לגיבור בעיני, כי הוא ידע שאם הוא יתחיל לספר הוא ייאלץ לשקר. לכן מעולם לא סיפר לי שנולד כקתולי. שעבר גיור כדי לברוח מכל מה שרדף אותו.

בתוך קופסא מקרטון, משומשת ודהויה, יושבים תכשיטי זהב קטנים. מגן דויד, מנורה, וטבעת קטנה מזהב שבחלקה הפנימי רקועה המילה איינריך. זה אנריקה, אומרת אמא שלי. אנריקה זה אבא שלך שהיה תינוק כשניצל מהשואה. אבל למה הוא לא מדבר על זה, אני מנסה להבין למה כל כך הרבה סודות יוצאים לאור רק כשאני מגלה סתירות בסיפורי הילדות התמוהים של אבי. אולי כי זה כואב, היא מציעה. אני לא זוכרת שהיא התאמצה לשקר. אני לא זוכרת שהיה לה לא נעים. אני רק זוכרת שבדקתי את פניה פתאום בוהות אל תוך משהו פנימי, שלא היה קיים בעולם הזה. אולי משהו יפה.

*****

באחת מההפגנות נגד המשטר בשנות השישים בבואנוס איירס, בשדרת התשיעי ביולי, חטף אבא שלי אלה לגולגולת. שוטרים על סוסים רצו אל תוך המון הסטודנטים וריסקו איברים. מי שלא רץ מהר מספיק חטף מכות. בשל שנאת חינם התרחשה מלחמת אזרחים בין הימין הצבאי לבין כל שאר אזרחי ארגנטינה. וכמו בכל מהפכה השמאל האקטביסטי הוא זה שחוטף בראש. זו הייתה הפעם השנייה שהוא חטף זעזוע מוח.

הפעם הראשונה הייתה על מסלול המירוצים, הרבה לפני שעזב לבואנוס איירס. זה היה בתקופה שהמכוניות הכי מהירות הגיעו למאה שישים קמ"ש. תקופה בה כוכבי קולנוע התרסקו בהן בשיא אונם. סבא שלי, השתתף בכמה מירוצים בעצמו. קרא לעצמו הנרי-דין. גם בנו אנריקו נדבק בחיידק הנהיגה. כל כך נדבק, שבהיותו בן שלוש עשרה גנב את המשאית של הנרי-דין, מעשה שלא ייעשה בשום צורה, כי משאית זו עלתה כמחיר כל אדמות החווה שלהם בפטגוניה, ונסע איתה עד בואנוס איירס, מבלי שייעצר לביקורת על ידי המשטרה אפילו פעם אחת. בהגיעו לבואנוס איירס, נגמר לו הכסף שהוא גנב לדלק, אז הוא נכנס למשרד הפצה של מוצרי היגיינה והציע את עצמו כנהג למשלוח מוצריהם עד לפטגוניה. הוא קיבל את העבודה כי הוא הסכים להוריד במחיר, וקיבל גם בלעדיות הפצה לשלושה משלוחים חודשיים על כל מוצרי ההיגיינה שהוא לא הכיר, ולכן שיער כסחורה טובה וחדשנית למכירה (ברווח כמובן).

כשחזר, הוא קיבל מהנרי-דין לא מעט הצלפות עם החגורה אבל גם שתייה חריפה, בפעם הראשונה בחייו. אבא שלי הפך גבר בגלל העיסקה שרקם, ובגלל הרווחים העתידיים שצפה הנרי-דין ממכירת המוצרים שהיו ללא ספק חידוש בעקר לנשות האזור. הכל יכל להיות מושלם, לולא מת הנרי-דין בנסיעה הראשונה לבואנוס איירס בדרכו להביא את המשלוח השני. הפעם השלישית שאבא שלי לקה בזעזוע מוח הייתה בתאונת דרכים עם עץ, בגילופין.

*****

באחת מאותן הפגנות פוליטיות, הייתה אמא שלי בטיול בבואנוס איירס אצל בן דודניתה השלישית. משהו מרוחק אבל מספיק קרוב כדי להזכיר לכל יהודי אירופאי שפעם הייתה לו משפחה גדולה. יחד הם טיילו בשדרת התשיעי ביולי. יחד שתו קפה, סיירו בחנויות ספרים והרגישו צעירים וחופשיים. ואז, מרחוק החלו להשמע קולות מגאפון וקריאות בוז לשלטון. מנדל, בן משפחתה של אימי הבין כי מתקרבת הפגנה ולא יעבור הרבה זמן עד שיגיעו השוטרים. אתה לא רוצה להיות חשוף לאלותיהם, אמר לה ורץ איתה במורד השדרה הרחבה, מנסה למצוא מקלט באחת החנויות שסורגיהן נסגרו בקצב מהיר. לבסוף, בשנייה האחרונה לפני שחיה רב איברית של סטודנטים, סוסים ושוטרים חבושי קסדות בלעה אותם אל מערבולת של מכות עמומות וצעקות, הוא הדף אותה אל מתחת לסורגים שהיו כמעט בסוף ירידתם וזחל בעצמו ברגע האחרון ממש אל פנים החנות. בעל החנות נעל את הסורגים, בדיוק כשהמון רב נמעך כנגדם, בוטש ברגליו כנדל ומניף אלף ידיים להגנה, או שמא תפילה.

אימי הייתה בחנות המוגנת ואבי בדיוק קיבל את האלה בראש בחוץ.

זה מעולם לא קרה כמובן, אבל אני אוהבת לדמיין את הרגע הזה. הנה אנריקו נמעך אל הסורגים של חנות הספרים, ואליסה, אימי, מגישה לו מטלית לחה מבעד לסורגים וספר של חוליו קורטאסר, או אולי שירים של אוקטאביו פאס, בדיוק כשהאור הלבן מן החוץ שורף את הפילם.

*****

כשדיברה הילדה עם יעל, היא עסקה בניסויים עם השמש. היא הביטה אל מרכזה מבלי לעפעף, וחשה כיצד העין נשרפת ממש. אמרו לה לא לעשות את זה. אבל צורות הנימים שמופיעות אחר כך כהטבעות אור דווקא כשהעיניים עצומות, מתחברות לסיפורים בתמונות נגטיב. קצת כמו קומיקס. יעל אמרה שההוצאה המקומית לא תדפיס במיוחד ספר אחד כי אין ביקוש לספר הזה. חבל חשבה הילדה, הוא ספר טוב. אבל, אמרה יעל, אני יכולה להזמין את הספר מההוצאה המקורית, הוא באנגלית וודאי יש מישהו שיודע אנגלית שיוכל לתרגם לך. כן. אמרה הילדה והשתרר שקט. יעל תזמין את הספר. ויש גם חנויות יד שניה בתל אביב. אה, אמרה הילדה, אני לא מתל אביב. אה, אמרה יעל, שנפגש באחת מהן? והילדה אמרה - רק אם היא מרכזית וקלה להגעה. וכך היה.

*****

7.אלטר איגו

דבר לא יציל אותך מהאובססיה, למעט אולי אובססיה למשהו אחר.

לוסיל פיי לס´ואר, 1977

אדמה טרשית. עצי אורן, דרכי עפר ושקט. הניגוד המוחלט לתל אביב ההבילה והשוקקת. האוטובוס משאיר אותי בכניסה לקיבוץ, ששוכן בעמק באלה. אני יוצאת ממנו, ואני מריחה את הריח הזה, הישראלי כל-כך. אני חולפת על פני ברושים מלאי ציפורי דרור, ומביטה קדימה אל שער הקיבוץ הפתוח. שער גדול צבוע צהוב. לידו יושב איש צהוב, כמו אפרוח, ומחכה לי. דמיאן רואה אותי ונעמד, אני לא רואה אבל אני יודעת שהוא מחייך.

בחדרו הקטן, מונחים על אדן החלון ספרים בעברית. רבים מהם ספרי יהדות. השאר קצת היסטוריה של מדינת ישראל. בעוד חודשיים הוא מסיים אולפן. לפני שנה הוא סיים גיור. הוא מוזג לי מטה, ואני ממתיקה אותו בארבע כפיות סוכר. הוא מסתכל עליי וצועק בספרדית, מה את עושה משוגעת, מילא להמתיק אבל למה להרוג את הג´רבה? אני צוחקת כי הוא אומר את זה בדיוק כמו אבא.

החיים שלו מתנהלים יפה. הוא מנהל את אחד ממפעלי הקיבוץ שבו נקלט. הוא לא דמיאן, אלא יעקב. הקיבוץ נעים, רגוע ולא מלא. טרום ימי ההפרטה, כל האנשים הצעירים מתקבלים בברכה, במיוחד עולים חדשים מארגנטינה. אין לי מה להגיד לו כל-כך. מבוכה גדולה נפלה עליי מאז שאבא מת. מבוכה של ילדה שאין מאחוריה אבא שישמור עליה. מבוכה של אחות שאין לה מילים לנחם אח אבוד שבא רק כדי להאבד מחדש. הרבה שנים אחרי התקופה הזו, שאלתי למה הוא עשה את זה, כלומר למה התגייר. דמיאן אמר שהוא הרגיש שכך נכון לעשות. שאלתי אם התקרב לאבא, או השיג הבנה לגבי חייו של אבא בישראל, אבל דמיאן שלל את זה. להיפך, הוא ענה, רק אחרי שעשיתי את כל הדרך כאן הרגשתי שאני בעצם מה שהייתי תמיד –דמיאן גרטר מארגנטינה, ילד נטוש.

אז יעקב גרטר נשאר בקיבוץ עוד שנתיים, ואז חזר לארגנטינה כדמיאן. הוא בעקר מחכה לאהבה. אני אומרת לו בטלפון, דמיאן יש אהבה, והוא מאמין שיש, רק כי אני אומרת.

*****

מועדון דחוס בניו-יורק. אני מטיילת בין הרוקדים וננעלת על אשה כבת ארבעים. תלתלי זהב ענקיים ועיניים עגולות. היא מחייכת אליי, ואני מהופנטת מהדרך בה היא רוקדת. משוחררת. היא צועקת משהו לבן זוגה, הוא מושיט לי יד. אני לוקחת את ידו ושלושתנו הולכים לבאר. בבאר היא מזמינה לנו משקאות ונותנת לבארמן טיפ. מבעד לכמויות הסמים והאלכוהול אני עדיין מבחינה בדברים; היא לא משלמת, רק נותנת טיפים. יש עליה תכשיטים מדהימים. היא מסתובבת עם אנשים מאוד צעירים. הבחור שאיתה לא בעלה. הדי.ג´יי מכיר אותה. אני לוגמת מהמשקה הטעים, וממשיכה להביט. היא מסתובבת אליי על כסא הבאר ושואלת אם בא לי ללכת לטייל. הקול שלה נשמע היטב מעל ההמולה של המועדון. אני אומרת או.קיי.

אנחנו יוצאים מהמועדון. האשה, הבחור שהיה איתנו על הבאר שקוראים לו דני, עוד שני בחורים שהצטרפו אחרי שהאשה דיברה עם מישהו בעמדת הדי.ג´יי, ואני. אנחנו נכנסים למכונית גדולה, דני נוהג האשה לידו ושני הבחורים משני צדדי מאחור. כל כך מרווחת המכונית שאני בכלל לא מרגישה לחוצה בין שני הבחורים שהצטרפו אלינו. מהרגע ששתינו את המשקה ההוא בבאר אני רגועה ובאפיפות מוחלטת. טוב לי כך. אני לא חושבת על כלום. דבר לא מאיים עליי. אני לא זוכרת כלום ודבר לא תופס אותי כמו ששקיות מלוכלכות תופסות רגליים בים. אני יושבת על ריפודי עור קרירים ואני עפה. כל כך טוב לי שבא לי לבכות. אחד מהבחורים שלידי מציע קוקאין, אני מחייכת ואומרת לו שאני לא עושה את השיט הזה, כי אז אני לא מפסיקה לדבר, ודווקא בא לי להיות בשקט, אז החבר שלו מציע לי אקסטה.

אני לוקחת את האקסטה, שנראית לי כמו אקסטה דה לוקס, ומורידה אותה עם בקבוק מיים שלם. עכשיו הערב עומד להתחיל, אני שומעת את האשה אומרת.

*****

אני טובעת. זה ברור שאני טובעת. אני מפסיקה להלחם בזה. הגוף שלי עייף. האוקיינוס חזק. אני נמצאת במרתה´ס וויניארד. אי של עשירים שאליו מגיעים כל אלה שנמאס להם מההאמפתונ´ס. אז דווקא כשהחלטתי לוותר, הים פלט אותי. קילומטר צפונית לנקודת הכניסה שלי לים. בעלי האמריקאי, ישב על המרפסת של בית הקיץ ששכרנו ושתה בירה. היי, איך היה, הוא שאל, בסדר עניתי והלכתי לבכות באמבטיה. תחת זרם המיים במקלחת חשבתי על רגעיו האחרונים של אבא. המאבק האבוד שלו בכוח האדירים של הים. בסחף ובמערבולות, בחול ובמשיכה העזה להלחם עד שנתפס לך שריר או עד שנגמר לך האויר אם אתה מתחת למיים. היה רגע שלא ידעתי אם הראש למטה או למעלה. ורטיגו ימי. אבל אז הוא ירק אותי הים, בדיוק כשראיתי אור, ברגע קטן שבו פתחתי את העיניים. לא חשבתי על כלום כשהרגשתי שהאוקיינוס לוקח אותי. רק שמעתי את עצמי בתוך הראש קוראת לאבא; נראה לי שאני באה, אמרתי לו.

*****

המכונית עצרה בפיר 39, שזה מרינה של האי מנהטן, בניו-יורק. יאכטות יפות עגנו שם. יאכטות גדולות, עם תרנים ענקיים ולאחת היה אפילו מנחת מסוקים. עלינו על היאכטה הזו, בדיוק כשעלתה לי האקסטה.

אנשים עמדו עם כוסות משקה, וחום עילאי התפשט לי בגוף. זה עלה מן האגן דרך עמוד השדרה אל העורף. נהיה לי חם. הרמתי את השיער בפעולה שנמשכה שעות. קודם אספתי את השיער. שיערה שיערה. הרגשתי כל אחת משערותיי, משורשה המעקצץ עד לסופה המתבהר. היו שלוש או ארבע לבנות ממש, ואותן אהבתי מכל. לאחר שאספתי כמויות אדירות של שיער, מתחתי גומיה שהייתה על מפרק ידי, וסובבתי פעם לימין – סיקול – ואז שמאל. אחר כך כשהשיער היה כבר בקוקו על עורפי, הרגשתי את רוח הים מלטפת את העורף, אז עצמתי עיניים והתמכרתי לתחושה האינסופית הזו של אהבה עצמית.

חשבתי בדיוק על המילים עוגן וירכתיים בעברית, כשהאשה באה ואמרה לי את עומדת כאן כבר שעה, בואי לקומה התחתונה.

למטה, בקומה התחתונה היה חלל ענק שנראה כמו מועדון של עשירים, אני מניחה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בכזה מקום. כמה מערכות ישיבה מעור מלוטש בצבעי אדמה, שטיחים אתניים יקרים, יצירות אומנות שרק אחת של בסקיאט זיהיתי, ארבע נקודות באר ובופה שכלל סושי ואוכל אתיופי. האשה הסתכלה עליי ושאלה אותי על מה אני חושבת, אז אמרתי לה שאני חושבת על הטעם הבינוני שמפגינים העשירים ברגע שיש להם כסף. היא צחקה. רק אז התחלתי להבחין שהאנשים סביבי אכן מאוד עשירים ואולי ידוענים. היא נתנה לי מיים ואמרה לי שיש להקה שמנגנת בירכתיים. יש משהו במילה הזו. פסעתי שני צעדים מאחוריה, בהליכה איטית ומוקפדת, כי כולם הביטו בי. אבל לא העזתי להתעסק בזה, כי חשבתי שזו רק השפעת הסם. במהלך ההופעה של הלהקה, שהייתה נהדרת, האשה ליטפה לי את הגב ואמרה לי שאני הבחורה הכי סקסית על הסיפון ולכן כולם מביטים עליי. הסתכלתי עליה ושאלתי אותה אם היא מתחילה איתי.

במקום אחר הייתי אחרת, מן הסתם. הייתי יכולה לחיות עם אשה. בנשים יש משהו קרוב, נגיש. אבל אין תעלומה. אין חידה לפיצוח, אין את הנגדיות המטריפה שכל ונפש כמו בעמידה מול הגבר, כל גבר. פעם, מצאתי את עצמי חושבת על נשים. זה קיים בקוד הנשי. המבט המפוכח, המשווה באופן אוטומטי את הגוף, הריח והמראה הכללי. קריאת הפרטים ולו הקטנים ביותר, מתבצעת במהירות וביעילות עד לשיכלול סופי שבו מנצחות שתי הכללות גסות בלבד. אחת גורסת כי האשה הניבנחת מהווה איום, והשנייה שהאשה הנבחנת היא בת ברית. אין לזה חוקים ברורים ונשים רבות לא יודעות על סמך מה מגיעים לשיפוט הזה. לדעתי, מדובר לרוב באסתטיקה.

****

הילדה מכניסה עוד קוביית שוקולד לבן לפה. כבר שבוע שהיא מנסה לא להשמין. הבנות כולן גובהות, והיא מתרחבת. ההדחה מכס המלכות כואבת יותר מהיות נתין ניצחי. פעם, כשהילדים היו עסוקים במשחקי חוץ, הילדה הייתה מלכה. כל הבנים רצו אותה, אבל היא הייתה בעולם משלה. רצה ברגליים יחפות למגרש הכדורגל, מסופרת קצוץ. כמו בן. והבנים נמשכו אליה, כמו שבנים נמשכים לבנים. במשחקי כוח. במכות. בצעקות. אבל זה לא הפחיד אותה. היא שלטה בשפה. לא היה קשה לצעוק מהבטן, או לבעוט בכדור, או לתת אגרוף אל תוך פניו של ילד שדחף אותה.

אילן גרוס. זה היה שמו. המלך הבלתי מעורער של כיתב ד´ 4. הוא היה ספורטאי מצטיין אך גם תלמיד מוצלח. הילדה פגשה בו בספריה. מקלט צבעוני מלא מדפים. הוא החליף שלושה ספרים בבת אחת. היא פערה עיניים כיוון שמותר להחליף רק שניים, ועד כמה שהיא יודעת היא היחידה שקיבלה אישור להחליף שלושה. בסוף יום הלימודים היא עקבה אחריו יוצא מבית הספר, עם תיקה עלי גב ולב מפרפר. כשהוא נכנס דרך דלת הכניסה לחדר המדרגות של בניין המגורים שלו, היא התיישבה על גדר האבן מול הבית שלו והוציאה מחברת. זה היה מוזר, אבל היו לה מילים בראש. כשפנתה לדרכה, היא ראתה ספר שישב כל אותה עת לידה, והביט על מעשיה בחיוך. היא אספה אותו מהר, כדי שלא יראו והלכה.

אילן גרוס הביט בה מהחלון, אבל היא לא ידעה. הוא הביט בה והתאהב.

*****

האשה הזו הייתה יפה להחריד. היה בה משהו יפה, בלי גיל, אבל טורד. הסתכלתי עליה וחייכתי. לא תגיד, אבל כמו אשה אמיתית היא קיבלה את דחייתי בצורה מכובדת. אחרי שתיקה ארוכה היא הסבירה שראתה אותי במועדון נועצת מבטים, אז לתומה חשבה שאני רוצה בה. אה, אמרתי, אני לא מכירה את החוקים. הסתכלתי עלייך כי אני מציירת, ונראית לי מדהימה. קצת כמו משוררת אחת מישראל. את מישראל ואת מציירת, היא נדלקה, ולקחה אותי בידה ומשכה אותי לקומה התחתונה שוב. הפעם נכנסנו לחדר מיטות ענק שבמרכזו הייתה מיטת ענק עגולה מלאה אנשים בעיצומה של אורגיה קולחת. זה היה יפה בצורה בלתי רגילה ורציתי להצטרף אבל האשה משכה משם מישהו שהיה מיוזע וצעקה לו לתוך האוזן, מעל שאון הגניחות והמוסיקה שיש לה ציירת מישראל.

הוא לא דיבר. הוא הלך לקצה החדר, לבש בגדים ועלה לבאר. האשה ואני בעקבותיו. אחרי מרטיני יבש מאוד, וכמה ניפנופי שער משומן לאחור, הוא שאל אותי מה אני עושה. אמרתי לו שאני עושה מולטימדיה בלתי אמצעית. הוא הסתכל לי על כפות הרגליים, שהיו חשופות. איפה הנעליים שלי, חשבתי. ביקשתי מרטיני גם. עם בצלצלים, לא זית. הבארמן חייך חיוך עקום. השארתי לו חמישה דולר טיפ, ואז הוא כבר ידע שאני חייבת להיות כאן בטעות, כי אף אחד אחר לא השאיר לו טיפ כזה נמוך. מה זה אומר, השמנוני שאל את כפות הרגליים שלי, ואמרתי לו שאני כותבת שירים על קנבס, מפסלת על המילים בנייר טואלט וצמר גפן, מדביקה דיסקמן לתחתית הקנבס שבתוכו מוסיקה שאני מלחינה, ובערב הפתיחה אני רוקדת ריקודי בטן בכניסה.

כמה עבודות כאלה כבר עשית, הוא שאל בלי לחייך אפילו, אחת, אמרתי. אין לי כסף לדיסקמנים.

*****

הילדה מניחה פרחים על הקבר המתפרק. זה לא ממש קבר. זה מלבן שנראה כאדנית גדולה, מלא אדמה ואבנים. עולים ממנה עץ תאנה, עץ תמר, ומצבה עקומה. קבר צעיר, במושגי נצח. אבל שורשי העצים מבקעים אותו, גורמים לקירות הקבר להנתק זה מזה, משווים לו צורה של מבצר מתפורר. שומרי הקברים הדתיים, כבר פנו אליה כמה פעמים. גברת, צריך לסדר את הקבר, זה לא יפה ככה גברת. תראי כמה זה לא מכובד, שאר הקברים סגורים, נקיים, מסודרים. היא מנסה להסביר שאין למשפחתה הקטנה כסף לתקן קבר. הם מצקצקים בלשונם. היא יודעת שהם רוצים עוד כסף. אבל לפתע, היא נמלאת מרד. מרד של מועקה. יש רגע שקט ולאחריו צחוק. חזק, היסטרי ומוזר. שומרי הקברים מביטים בה בפליאה מהולה בפחד. פחד ששמור לאלו שלא מבינים משוגעים. והילדה מרצינה וצועקת עליהם – תלכו לעזאזל, תאבי בצע, אני לא מתקנת שום דבר! מה, אתם פוחדים שהוא יצא?

אבל הוא לא יכול לצאת. הוא כבר בעצים, בזרעי הפירות המרקיבים, בגלעיני התמרים המצמחים עלי סירות חזקים. שומרי הקברים ממלמלים דברים שנשמעים כמו תפילות כנגד פחד מדיבוק, וממהרים לחזור למיני סדקים שהם נעלמים בתוכם, כאילו היו דלתות קבועות במיני חדרים, כאילו היו מבנים של ממש, ולא מחסני גופות.

*****

באוקטובר, הצגתי בניו-יורק את התערוכה הראשונה שלי, במסגרת תערוכה קבוצתית בגלריה אתנית שהקטע שלה הוא קידום מיעוטים. החלק שלי כלל חמישה קנבסים, עליהם היו מוטבעים בכתב ידי שירים באנגלית ובעברית. בתחתיתם עמדו שרפרפים עם דיסקמנים ואוזניות. כל מה שתארתי בפני השמנוני קרם עור וגידים והפך למוחשי. הוא נתן לי כסף ואני פיסלתי ערבסקות סביב המילים בנייר טואלט, צמר גפן ודבק פלסטי, וגם ציירתי עם איפור על גבשושיות החומר שנוצרו. כל מה שלא עלה יותר מדי כסף, למעט הקנבסים, כדי שישאר לי כסף לסמים. בסוף היו בידי חמש יצירות לא רעות, חמישה שירים בוסריים וחמישה קטעי מוסיקה טובים בהחלט. בכניסה רקדתי ריקודי בטן, והשבעתי את האשה היפה ואת השמנוני לא להגיד לקהל שאני אחת האומנים.

בזמן שרקדתי, והזזתי את האגן שלי משל היה נדנדה, חשבתי שכל הערב הזה הוא הבלחה של שקר. מעולם לא השקעתי ביצירות האלה קמצוץ ממה שהשקעתי במונולוגים האינסופיים בבית הספר למשחק שלמדתי בו. לא התחבטתי בשאלות אסתטיקה, צבע, צורה או אמירה. בטח שלא בטכניקה. רק רציתי לסיים את מה שהבטחתי חצי שנה לפני, כדי לעשן את החשיש הטוב שקניתי, מהלבנוני בבודגה, שזה מכולת בספרדית.

זה מה שאני זוכרת: באחד הקנבסים הדבקתי את כל בדלי הג´וינטים שעישנתי, כי לא הייתה לי מאפרה. באחד מקטעי המוסיקה, שהקלטתי על טייפ ארבעה ערוצים שהשאלתי מחבר, ניגנתי בגיטרה עם חמישה מיתרים כי אחד נקרע ולא היה לי חשק להחליף. על קנבס אחר פיסלתי תאי זרע משתובבים בין אותיות השיר, ואת הביצית כפלנטה עצומת מידות ברקע, וזה לקח לי בערך חצי שעה.

בסופו של דבר מכרתי את כל היצירות. כולל הדיסקים. עשיתי המון המון כסף במושגים של אמנית מתחילה. הבחור השמנוני, שהיה בעל הגלריה עשה לא פחות, והאשה היפה התגלתה כפודל נשי כשהיא לא שתתה, וכציידת אומנים למחייתה. אבל אני גיליתי, שכמו כל מי שגר בה, ניו יורק היא סכיזופרנית. ביום היא סנטרל פארק ותושביה סנאים, ובלילה היא סדום וכל אנשיה עכברושים. אם הייתי יכולה לבחור עיר שתהיה האלטר איגו שלי, הייתי בוחרת בניו-יורק ולאחר מכן מכריחה אותה לרקוד לצלילי פריד אל עטרש.

8.קודש

חתונות זה לא בשבילי.

גרטה לוביסה גוסטפסון, 1990

קבוצת סביונים יורדת למקלט, יום שבת. הקיבוץ מכורבל עדיין בשמיכת קודש פתאומי שירד עליו. כך כל יום שבת עבור השומרים הצעירים שבגבול הצפון. נוף עוצר נשימה ורגעים ספורים של מנוחה עבור אלו שעדיין האמינו שהמהפך של 77´ הוא זמני. ילדי קבוצת סביונים, יורדים במדרגות הבטון של המקלט, ומגלים אוצר; מיטות ברזל תלויות מן הקירות, חלקן חשופות קפיצים. על אלו מהן שיש מזרנים, עולים הסביונים ומתחילים לעשות מה שאבקנים אוהבים לעשות – לעוף. ממיטה למיטה קופצים ילדים, שיערם באוויר וצרחות רמות מהדהדות, ממלאות את החלל במשהו מוצק כמעט כמו הבטון - אושר.

אבא שלי נכנס, פניו לבנות למרות שיזוף עובד השדה שדבק בו. הוא מאתר אותי במבטיו, מושך אותי מהמיטה התלויה מעל למיטה אחרת מקיר המקלט. שתי שרשראות מחוברות לקיר בברגים עצומים, מתוחות עד לקצוות הרחוקים של מלבן המיטה. הוא אומר לילדים בעברית קלוקלת, לרדת מהמיטות ולחכות למעלה, בחוץ. הוא מחזיק את ידי חזק. כשאנחנו נותרים לבד במקלט, הוא מוביל אותי למיטה עליה קפצתי, ומראה לי שרוב חלקו של אחד הברגים כבר יצא מן הקיר. עוד קפיצה או שתיים, והמיטה הייתה מתמוטטת על גבי המיטה התחתונה, ובגלל אלכסון הנפילה המזרון היה מחליק ממנה. נפילה כזו על קפיצים חשופים עלולה הייתה להיות משהו לא אסתטי, בלשון המעטה. יכולתי להתבייש בו ובמה שעשה כי הוא קילקל את המסיבה. אבל לא כעסתי. לא חשבתי על זה באותם רגעים. הבטתי בפניו המכווצות והרגשתי את ידו המחוספסת בזמן שעלינו במדרגות המקלט אל הבוקר הנעים ששרר בחוץ. אמא אומרת שהוא התעורר הלום ורץ עם הפיג´מה ישר אל המקלט. הוא חלם שאני ניגשת אליו ומראה לו חצי פנים קרועות ואומרת לו תראה מה קרה לי. המראה של פניי הפצועות בחלום גרם לו לזנק בידיעה שמשהו רע עלול לקרות לי.

אני לא זוכרת את אבא שלי עם פיג´מה. אני לא זוכרת שהוא עשה מהסיפור הזה משהו מיסטי, אבל מאוד נהניתי לספר אותו ככזה. הוא הפך למעין מנטרה שהסגירה את הקשר המיוחד והעמוק ששרר ביני לבינו. אהבתי לספר את הסיפור הזה כמו שילדים מספרים צ´יזבט ליד המדורה. במתח דתי כמעט, בחזרות אינסופיות ששמורות רק לסיפורים מדהימים ומעוררי פליאה. לכן הסיפורים האלה, המיתולוגיה הפרטית שלי עם אבא, היו ברקע מעשיי כל הזמן. כמו רדיו שכל הזמן מזמזם ממרחק ורק כשמשתרר השקט, מזהים בשידוריו שיר מוכר. ככה הייתה האמת – מגיחה לעיתים כששתקתי.

*****

דני, החבר של האשה-פודל, בא לקחת אותי מוושיגנטון אבניו בברוקלין לבאר חדש שפתחו באזור של טרבייקה. ערב יום שבת. בדרך אני רואה אברכים, עושים דרכם הביתה מבית הכנסת. רואים עליי את הגעגוע. זה געגוע למשהו שכבר לא קיים. אני מחייכת אל דני, כי אני מזהה בו את אותו כאב. אתה יודע דני, אני אומרת לו, מגיע לך הרבה יותר ממה שאתה מקבל. תספרי לי על זה, הוא צוחק, ומחנה את האוטו.

אם את מוכנה לחשוב על חתונה איתי, הוא אומר בשקט, היית הופכת אותי לאיש שמח.

******

הילדה חיכתה ליעל שעה ארוכה מחוץ לחנות הספרים בכיכר מלכי ישראל. אותה כיכר שאחר כך תהפוך לקבר עבור אומה שלמה. לציון סוף תקופה. זה דבר ידוע שבישראל יש אנשים עם כיפות (באנגלית קוראים להן ימקא´ס). זה דבר ידוע שבישראל יש אנשים עם כיפות ואקדחים. שבישראל יש צבא ויש להם עוזי, והילדה תצטרך לאחוז בו, בעוזי שלה, כשתהיה מלחמה. (אבל זה יהיה בבסיס הצבאי, בעוד שנים רבות, כשיהיו צפירות עולות ויורדות).

בסופו של דבר ניגשה אל החנות ושאלה את המוכרת אם היא מכירה את הספר חלומות קצפת. המוכרת שאלה אותה אם היא מחכה ליעל, והילדה גימגמה שכן, אז המוכרת אמרה לה שיעל התקשרה והתנצלה, אבל אבא שלה מת לפני כמה ימים. בדרך מזל היא זכרה שקבעה איתה בחנות. הילדה הביטה במוכרת, ולא אמרה מילה. היא יצאה מהחנות, מיד אחרי שהוברר כי אין ספר כזה בחנות הזו, וכי כרגע חיפושיה עלו על שרטון. העובדה כי אביה של הספרנית מת, הייתה כלא קיימת בעולם הילדות הפשוט. הנתון הזה רקד במוחה. אמורפי וחמקמק. גם אחרי שאביה שלה מת (שנים רבות לאחר מכן ושנה לפני הצפירות העולות ויורדות בבסיס), נותרה עובדת היעלמותו אמורפית וחמקמקה. המוות בחיים הוכיח את עצמו כאיבחת מציאות אפורה, הנסגרת ברצף בירוקרטיה. שלא כמו מוות בספרים המעניק לו (למוות) הילה של נצח.

*****

לא היה שום דבר קדוש בצ´אפל האזרחי בבניין העירייה המרכזי של ניו-יורק. עמדה שם אשה שתפקדה ככומר, או שופט שלום, או פשוט פקידה. היא ביצעה את הטקס שלנו, כמו שהיא מבצעת רבים אחרים ושלחה אותנו, הזוג הטרי לדרכו. בחוץ בין כל הזוגות הממתינים, הצטלמנו למזכרת.

בלילה חלמתי על ירידה למקלט. מצידו השני של אותו מקלט, הייתה עלייה מבוטנת. כשעליתי בה כבר הייתי חזרה בקיבוץ, ולא בניו יורק. לא הייתי עם האמריקאי שלי במיטה. הייתי ילדה עם שיער שטני וגוף שזוף, רצה כמו משוגעת אל הברכה. ומסביב לברכה קנים ארוכים וצמחיה עבותה. עצי לימון וורדים. אני רוצה להיכנס, כי אני רואה אנשים יושבים להם בנחת על הדשא הישראלי, אבל אני לא נכנסת. השער אומנם נעול, אבל אם אני רוצה אני יכולה להיכנס, אני יודעת. אז למה בכל זאת אני לא נכנסת? כמו מונטאז´ של מראות בסרט ישן, נוצר טשטוש באור החלום, והבריכה אינה זו הזכורה לי מהקיבוץ אלא זו מארגנטינה. הבריכה של אברייקה, מועדון הקאנטרי של היהודים, ובמגרש המשחקים אני רואה את מיכאל, בן דודי, קורא לי. הוא ילד, למרות שאני יודעת שאנחנו כבר גדולים. אני ניגשת לגדר והוא מתקרב מעברה השני. הוא מביט בי ואומר – אז בסוף התחתנת עם גוי?

*****

כשהיינו בני שלוש, מיכאל ואני שיחקנו בגן המשחקים הזה של אברייקה. היו בו נדנדות ומגלשה והמון חול ים. חול גס, בעל גרגירים גדולים במיוחד. לא חול של ים רגיל. אלא של ים סלחן. כזה שלא טוחן עד דק את חופו. שנינו בונים ארמונות בחול בסמוך לנדנדות. אני מצליחה לעשות ארמון הרבה יותר יפה משלו, הוא מבחין בזה ונמלא זעם. הוא חופן חול וזורק אותו אל תוך עיני, בדיוק כשאני מרימה את הראש כי הוא קרא לי.

ארבע שעות עמל רופא על זוג עיני הדומעות. הוא חזר ואמר שמזל שזהו חול גס, ושאפשר לנקות את רובו. בדרך כלל, הוא אמר, יש לנו אינסטיקט לסגור את העיניים כשדבר מה עף לכיוונן. משום מה לא עצמתי את העיניים. אולי בכלל לא ראיתי את החול כי הסתכלתי על הארמון שהוא בנה ורציתי להגיד לו שהוא יפה, באמת, לא סתם כדי לנחם. אולי בגלל הפתעת הבגידה.

כשמיכאל היה בארץ, לשנה אחת, הרגשתי שיש לי משפחה. מורחבת, כמעט כמו זו של כל השכנים המרוקאים והתימנים שלנו. סוף האביב. מיכאל ואני רצים בפרדס. המטרה היא להגיע כמה שיותר מהר לפקאנים, שנחשבו לאוצר האוצרות של הפרדס. כמעט כמו הקלמנטינות המתוקות שניטעו בכוונה במעבה הפרדס. כשאנחנו מגיעים למבנה הקטן שניצב בין עצי הפקאן אני מבחינה ביניב בשארי. הוא נראה שקוע בשיחה רצינית למדי עם איש מבוגר. אנחנו משתתקים בשניה. אני אומרת למיכאל שיעשה מה שאני עושה, בשפת הסימנים הסודית שלנו שהומצאה בדיוק למקרים כאלו. אנחנו מתחבאים מאחורי גזע ענק ובולשים. יניב בשארי משלב ידיו, והאיש שאיתו יורד על ארבע. הוא פותח ליניב את המכנסיים ומוציא ליניב את הזין מבעד לרוכסן. הוא מלטף אותו בעדינות, כאילו היה יצור עדין ולא קשור ליניב. מיכאל תופס לי את היד. שנינו פוערים את הפה, אבל לא מסוגלים לזוז. אני מביטה בפניו המרוכזות של המבוגר כשהוא מכניס את הזין של יניב בשארי לפה שלו. משהו מוזר קורה שם. אני מבינה שזה אסור, מיכאל מבין שזה אסור, יניב והאיש הזה מבינים שזה אסור. אפילו אלוהים מבין שזה אסור. אבל זה קורה, ליד הפקאנים. מיכאל מתחיל למשוך אותי משם, ואני נמשכת החוצה, מנסה לא לחשוב על מה שראיתי, אבל יודעת שהנסיון הזה נועד לכישלון.

כל כך הרבה זמן חשבתי על זה, שלא יכולתי לדבר על זה, אפילו לא עם מיכאל. כל יום בבית הספר, הייתי מביטה ביניב ולא מבינה את השינוי שהתחולל בו. אבל השינוי האמיתי כמובן, התחולל בי.

בסוף שנת הלימודים הזו, מיכאל חזר לארגנטינה עם הוריו, משאירים לאימי ואבי את כל ענייני המשכנתא שהם לקחו, כערבים. הרבה קללות בבית, הרבה יצרים, הרבה כעסי משפחות. אם זה ככה אין לי למה להתגעגע, חשבתי ושוב יניב בשארי נכנס לי למחשבות. אני יורדת למרכז המסחרי הקטן, סתם לקנות ארטיק בננה מצופה שוקולד, ויניב בשארי עומד בכניסה למכולת. הוא מניד בראשו כמו מבוגר כשהוא רואה אותי, אני אומרת שלום ואז האיש המבוגר מהפרדס יוצא ונותן לו שתי שקיות מלאות מצרכים. אני כנראה נועצת מבטים חדים כי יניב פתאום מציג את האיש הזה שמחזיר לי מבט קפוא; תכירי זה דוד שלי, מרסל, הוא אומר בקול יבש. אומנם אני רק בת תשע, אבל אני כבר יודעת שבקול הזה יש את כל העצב והשנאה שבעולם. הם מתרחקים לעבר הבניינים הטרומיים של עמידר, שקיות כבדות בידיהם, בעוד אני חושבת לעצמי איך אני מצילה אותו, איך אני מצילה את יניב בשארי מהדוד הזה שלו.

*****

על גדת מרתה´ס וויניארד, דחפתי את כפות הרגליים שלי אל תוך החול החם. הגוף שלי קר מהמיים, וחום החול מייצר בי צמרמורת נעימה, כמעט כמו התרגשות. אני נשכבת לאחור על החול החם ומרגישה את הרוח על הבטן. עוד מעט ערב, אבל האור בהיר. אני שומעת שקוראים לי. אני מתעלמת. מישהו מתיישב לידי. הצעדים שלו נשמעו בתוך החול כמו משהו שנטחן אי שם, עד שהלך וקרב ונעצר ממש ליד אוזניי.

אז אולי פשוט נתגרש, הוא אמר, הבעל האמריקאי שלי.

כשנגמר לי הכסף מהתערוכה של השמנוני, נאלצתי לחזור לעולם הלילה בתור מלצרית. ניגשתי לכל מיני מקומות בשכונה אליה עברתי (האלפאבית סיטי במנהטן) מברוקלין, כשעוד חשבתי שישי לי המון כסף כאמנית שהולכת לעשות את זה ובגדול . בסופו של דבר מקום שהיה עדיין בשיפוצים, הרכיב צוות לקראת פתיחתו. היה ראיון מצחיק שבו בעל המסעדה וויליאם, שאל אותי אם הייתי בצבא ואני ליהגתי כמו כל ישראלי מצוי על צה"ל וחובת השירות. זה כנראה הרשים אותו מספיק כדי להעסיק אותי בלי ויזת עבודה. אחרי שנה וחצי שבה תיפקדתי כמלצרית, בארמנית, אחראית משמרת ומאהבת של גבר נשוי, הצלחתי להכנס לתפקיד האשה של הבוס ולהתחתן עם וויליאם. הוא מאוד התרגש מכל הסיפור, אני קצת פחות.

דני, הביא לי פרחים בראשון ליולי, יום החתונה האזרחית. הוא הביט בי ואמר שגם אם ינסה הוא לא יצליח לשנוא אותי באמת. אני ילדה קטנה ואבודה בקניון ענק של החיים. האמריקאים האלה, חשבתי לעצמי, גם בדימויים חייבים לקפוץ לקניון.

*****

הפעם הראשונה שאילן גרוס היה ממש נגיש הילדה ישבה בספרייה הקטנה של בית הספר. כשהוא יצא, היא בדקה את הכרטיסיה שלו, המלאה. אחר כך עקבה אחריו ואז מצאה את הספר שבלע אותה, בדיוק כמו שהיא בלעה אותו. הילדה רשמה לעצמה בראש מה הוא אוהב לקרוא. לא כדי להשתמש בזה, אלא כדי לדעת. התמימות שלה היא אמיתית. איך היא יכולה לדעת שמנגנונים חזקים ממנה יכנסו לפעולה בעוד כמה ימים כשהיא תפגוש את אילן גרוס ותספר לו שהיא קוראת במקרה את אחד הספרים שהוא קרא? מנגנונים קמאיים שפועלים אצל אילן גרוס באותה המידה ממש. למשל; הילדה הולכת אל ביתה, בידה חרציות שקטפה בדרך, כשעוד היו שדות בעיר. אילן גרוס מכדרר כדור מרחוק. הילדה יודעת שהוא מביט. אילן גרוס יודע שהיא מביטה בו. החיוך ביניהם הוא סוד, לא פורץ. כמו התעלומה שהילדה מחזיקה בתיק. התעלומה שצפה מעל לכל מה שנאמר ביניהם. אילן גרוס יודע שהיא כותבת, שהיא מדברת בשפה אחרת, שהיא אוהבת לקרוא, שהיא חזקה, שיש לה צבע נחושת ושיער דק גם כשהוא קצר. אבל היא, לא יכלה לדעת כמה הוא לבד.

*****

וויליאם ואני התחתנו והתגרשנו בהפרש של שנה. לא ניצלתי את המומנטום לקבל אזרחות, כמו שאמר לי נהג המונית שהסיע אותי מנתב"ג, אחרי חמש שנים בחו"ל. לא ניצלתי שום דבר, גם לא את דני שהיה מאוהב בי עד כלות, וביום הפרידה עמד ובכה כאילו מתתי בידיו. בביתו המרווח שבוויליאמסברג, הייתה תלויה אחר כבוד העבודה הגדולה ביותר שהצגתי אצל השמנוני. זה עלה לו לא מעט, אבל כסף לא היה עניין אצל דני. גם לא רגשות. הוא היה העשיר האמיתי. להציל את עצמי, אמרתי לו, להציל את עצמי מעצמי, אתה מבין? הוא ניגב את הנזלת שירדה מאפו אל פיו, מבלי להתחשב בנתונים אסטתיים שהיו מאוד חשובים לו בימים כתיקנם.

אני יכול להציל אותך, הוא אמר בעיניים אדומות ואני כמעט האמנתי לו. אבל בעצם כבר ידעתי שאין דרך חזרה. חיללתי כל דבר שיכולתי. בעקר את כבודי.

ישנם דברים מעטים בחיי כל אדם שאין עליהם כפרה. דברים המשולים לחטאים. לא בעיני העולם ולא בעיני אלוהים, אלא בעיניו הפנימיות של כל אדם. עיניים אלו שרואות את החטא בכל רגע ולנוכח חוסר האור הנבלע ממנו, מנסות למדוד את כל שאר המעשים. מעשים שאורם מנסה בתורו, להאיר את אותן מערות חשוכות של חטא, מנסה להצדיק את המוסר הפנימי שישן את שנת החורף שלו, ולא השגיח בהתמעטות.


Bookmark and Share

 מפת העץ:
אֲנִי לֹא דּוֹרֶשֶׁת הָמוֹן  /  אתי  [16/11/2007 16:12:21] 
הקרקס של אנדלונה  /  חומץ_  [16/11/2007 14:08:03] 
 פרקים 1-8  /  חומץ_  [16/11/2007 14:10:16]  «- אתה כאן
 אני ספרתי הרבה יותר משלושה  /  יהולץ  [16/11/2007 19:59:55] 
 בדיוק הילדים באו,,, אז אפשר להמשיך כעת:  /  יהולץ  [17/11/2007 11:25:26] 
 שוב פעם  /  נריה.  [17/11/2007 03:13:28] 
 ....אוייי...התנצלותי  /  נריה.  [17/11/2007 18:42:32] 
 יש לי שאלה:  /  חומץ_  [18/11/2007 01:38:54] 
 תענוג כמו מתפוגג בפה  /  יאיר  [18/11/2007 05:01:35] 
 חומץ  /  דורה  [19/11/2007 09:11:00] 
 לפרק הזה  /  תרח  [19/11/2007 16:11:36] 
 נכון. זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. תודה.  /  חומץ_  [20/11/2007 15:01:14]  
 את הפרק הזה לא אהבתי  /  אסף  [21/11/2007 18:54:18] 
~ ריצות קצרות של סוף שבוע~  /  Galerie de Zamsh  [16/11/2007 03:51:29] 
בניית אתריםבניית אתרים   /   הקמת פורוםהקמת פורום