הרשמה לפורום













כל הזכויות שמורות למחברים ©

זמ"ש - מקום לכתיבה יוצרת, פרוזה, שירה, רשימות אישיות, אמנות ויזואלית

זה מה ש...

Date 7/30/2003 1:15:24 AM
From zusha
Subject מכתש רמון

.................................................. "אבל אתה אף פעם לא מקשיב." "מקשיב, מקשיב..." איזה מקשיב. מחשבותיו נדדו אל הרוח בצהרי אותו יום, בקיץ הנורא ההוא, כשהערבה רתחה והעדרים הצמאים געו במרחק בגרון ניחר. אברהם התשוש רבץ בפתח האוהל, ולא יכול היה עוד לשמוע את שעוות הבהמות. קצרה ידו והוא הזיע, ניפנף וניפנף והאויר עמד. ובצהריים אפילו הזבובים לא זעו, הוא התנשף כמו תן חולה, והשקיף על ההרים הרחוקים, אולי משם תבוא הרוח... אבל היא לא. והוא ידע שעד הערב יגוועו כל הגדיים והטלאים. אשה חכמה. היו לה דרכים משלה לא להתעייף מן החום. היא בנתה בקיתון מאחור מן מתקן שהתיז לאויר רסיסים קרים ורטובים ומשם, מעבר למחיצה, גם צפו ועלו שאלותיה: רצתה לדעת למה צריך להשאר עם העדרים בערבה הרותחת, כשבירדן הסמוך המים שוצפים, והאדמה הטובה מצמיחה מרעה בשפע. שרה לא הבינה שום דבר בנדודים. "כי בירדן אנחנו להיות בחורף," הוא הסביר לה בפעם האלף, "אם להיות בירדן גם בקיץ, מתי ננדוד?" זה כמובן גרם לה להשמיע קולות גבוהים מעבר למחיצה. "אשה, את לבכות או לשיר?" "לבכות." כמובן. תמיד לבכות. הוא מיצמץ וזה עדיין היתמר שם. מיצמץ שוב - וזה נשאר! הוא ידע שלפעמים כשחם מאוד הערבה משקרת. ממחיזה על פניה אגם שאיננו, או נחל שנראה שוקק, אך כשמתייגעים עד שם... רק עוד חול לוהט מתחת לכפות. לא הפעם. שלוש עננות האבק הקטנות שהיתמרו במרחק לא הותירו מקום לספק: שלוש דמויות נעות. אברהם הבחין שאחרי כל מיצמוץ הן נראות גדולות וברורות יותר: הוא הבין שהן מתקרבות. כעת גם יכול היה לאמוד את מהירות התקדמותן לעבר מאהלו. מהר מאוד. מהר משעטת ערוד... מהר ממירוצו של צבי. ככל שקרבו הפשירו כיווצי החרון סביב שפתיו ופניו לבשו ארשת של תמיהה ופחד. רק אלהים יכולים לרחף כך על פני הערבה. "אלהים באים!" צרח. כשקרבו נשא את רגליו וקידמם במרוצה עקמומית ומתרפסת כשאחוריו נראים כשואפים להקדים את חזיתו. שני הזרים שריחפו לצידי הדמות שהכיר שלפו מכשירים ומייד התרוצצו על גולגלתו נקודות כיוונון זוהרות ואדומות כדם. אלהים האמצעי, המוכר, הניף את ידו וסימן לו לחדול מלהתקדם. אברהם כרע בהכנעה ארצה. והאלים כיבדו את המחווה ונתנו בפלחיו המוצגים מבט ארוך... עד שעפעפו כאלהים אחד. פיו של האמצעי נפשק והוא ציווה את אברהם בקול נמוך ומרוסק: "עכשיו תעשה רופא!" אברהם נזכר. הוא החל מתנשם ומתנשף בהפרזה, סב סביב עצמו כמה פעמים ואז השתטח על צידו בעפר, מעמיד פני גוסס. האלים אהבו. הצטקצקו בקולות תיקתוק, והמכשירים הושבו לנדנם. "תפוש בלי ידיים!" ציוה האל המרכזי. הוא הניף גבוה באויר מן מקלון צהוב ששלף מחגורו. אתגר שנראה כבלתי מושג, שכן גם האל גופו ריחף כחצי מטר מעל פני האדמה. אבל אברהם קטל לבדו נמר בעין גדי. אפילו מאלפו זה לא ירד לעומק כישוריו. מבטו של אברהם ננעץ בחפץ, גופו השתופף ונדרך, ואז זינק בנחישות מעלה... נפרש כעיט, שיניו נקשו במהירות פעמיים תחת המקלון הצהוב... אבל לא. לא השיגו. אנקת התפעלות עלתה מן השלושה. הם נדו בראשם והצטקצקו. האל המרכזי הוסיף ונסק מעט ושוב נופף במקלון הצהוב... "תפוס!" אברהם לא היסס. אסף תנופה בדהרה וניתר. הפעם נאחז להרף עין באפוד מאלפו, הניף את עצמו עוד למעלה, צווארו נמתח עד גבול יכולתו... והוא לכד! האל התנודד באויר כמטוטלת, אך לא הרפה מן המקלון. "עזוב!" הוא צרח, וקולו המרוסק גבה פתאום והצטלצל. אברהם נבעת. לסתותיו ננעלו, קליק קטן נשמע, והוא צלל ארצה עם שללו השבור. למעלה, נותרה בידי האל רק טבעת קטנה... אבל מהבהבת! את פני האלים לעולם לא ניתן לפרש, אבל תיקתוקיהם נשמעו פתאום מהירים וחמורים. והם כולם התניעו בבהילות, לשונות אש פרצו בגבם, אבק התאבך והם נסקו בשאגה, נפוצו לכל רוח. המום ומיותם נותר אברהם לבהות באבק ההמראות. הוא לא שמע את זעקותיה, ולא הרגיש במטח האבנים הקטנות שפגעו בו. מבטו המזוגג היה מופנה הלאה ממנה... אל האויר הריק, אל המרחב שממנו נמלטו אלהיו ברעם קיץ ובסילונים של אש. היא עשתה כל שיכלה על מנת לפרוץ לתחום הכרתו. צרחה, נופפה בשגעון בידיה, חפנה בחיפזון עפר ואבנים והשליכה בו, ולבסוף כשנואשה עשתה את הדבר האחרון שנותר - קרבה אליו. הלום ומאובן גם במשיכותיה הקטנות הוא לא הרגיש. גם לא כשחבטה בו, צבטה את אפו בנסיון נואש לחלץ את המקלון מבין מלתעותיו. אפילו לא הרגיש שפיו בוער. שהמקלון הפך לחם מאוד ושאינו צהוב. אבל הקול הזה... הקול הרחוק והרך שליטף מבחוץ: "...עזוב מטומטם.. עזוב!" הוא הסתכל בשפתיה איך שהן מוציאות את המילים. הוא הכיר את השפתיים האלה.. את הפנים החיוורות? המוח שלו הותנע לאט, מה עושים עם פנים קרובות ממול... אוכלים אותן.. תוקפים אותן.. דופקים אותן? העיניים שלה היו כל כך רטובות. משום מה היתה מאוד לבכות. "טוק טוק מישהו גר כאן..." היא הפצירה, הקישה נואשת על גולגולתו, אז הוא פתח לאט לאט את השיניים... והמקל נשמט אל האדמה... אבל היא לא חפצה בו עוד, היא רק ליטפה וחיבקה את אברהם חזק, טמנה את פניה הרטובים בפרוותו, ובכף ידה כיסתה על עיניו. "גיבור שלי... אמיץ שלי..." הוא שמע אותה לוחשת, "אברהם הוא הבבון הכי גיבור בארץ כנען והוא יכול לגמור על לוט כמו כלום." הוא הסיר את ידה מעל עיניו והביט בה. "אז את כן לאהוב את אברהם?" - "אז כן לאהוב את אברהם?" - "לדבר כלבה!" "כן. אבל לא כמו שאתה חושב..." "מה אני לחשוב?" בוהק קר ניצת ואור נורא נגה והקיף את הרקיע. הם הספיקו לחוות את שריקת היניקה ואת התקפלות השמיים מעליהם. אז נשאבו כפירורי אבק בסערה אל טבורה הזעיר והחם של המציאות הקורסת - אל תוך המקלון. וזה הקטן, לאחר שדחס אל קירבו כמות עגולה של חיים וחומר סביבו, גיהק בשובע פיטריה מבאישה שחיש קל התפוגגה בשמיים חדשים. נותר רק הבור. רק מכתש רמון. אחר כך הם אמרו שפרוייקט אברהם ושרה 1 - השמיד את עצמו. חרקים מלוכלכים. ..................................................
   
complete Thread
כבר קופלו הדגלים/אברהם שיין shein  
מכתש רמון zusha  
 אהמממ, לא אריק  
 לכאורה נכון ינאי, רק מה.. zusha  
 אריך פון דניקן קוצץ נטיעות  
 לא, ולא אריק  
 אוקי. זו באמת תשובה. מקובל. zusha   
 ואת זה קראת ינאי? מה דעתך? zusha  
 דוד זושא ערפיח  
 אוקי. תודה. zusha  
 :) :) מגי   
 בגלל שאת תמיד עושה מצב רוח טוב. zusha  
 תגיד מירי  
 זה מלפני עשר דקות, זה רע? זה לא רע. zusha  
 נכון. מגי  
 לא חובה. zusha  
 הממממממ מגי  
 את טועה כאן... zusha  
 אגיד לך למה אקשיב מגי  
 השאיפה 'לצאת מכובד בכתיבה' מירי  
 לא מסכים לאף מילה שלך, וכל מילה שלך לגיטימית עובר אורח  
 לא רע אינדיד. ההיא ש.  
 מצטרפת. ההיא ש.  
 דווקא נהניתי מירי  
 צחוקים גדולים, קראתי בהנאה ציון   
 ציון, ווקשה ווקשה מגי  
 בבקשה מגי ציון  
 תודה :) - וזושא אנחנו פה מגי   
 מעניין מאוד! zusha  
 כמעט הפסדתי את זה סופגניה  
 סיפור שלא החליט מה הוא רוצה להיות תקליטוריס  
מן הבוידעם אריק  
Create Forum Landing pages   /   Create Forum Create Forum